פרק י"ט חלק י'

כ"ח אב ה'תשע''ד 07:00

הֶעָנָף הַשְּׁלִישִׁי הוּא הַקִּנְאָה, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְקַנֵּא לְשֵׁם קָדְשׁוֹ, שׂוֹנֵא אֶת מְשַׂנְאָיו וּמִשְׁתַּדֵּל לְהַכְנִיעָם בְּמַה שֶּׁיּוּכַל, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נַעֲשֵׂית, וּכְבוֹדוֹ מִתְרַבֶּה.

וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים קלט, כא-כב), "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים" וְכוּ', וְאֵלִיָּהוּ אָמַר (מלכים א יט, י), "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'... צְבָאוֹת" וְכוּ'.

וּכְבָר רָאִינוּ לְמַה זָּכָה בַּעֲבוּר קִנְאָתוֹ לֵאלֹקָיו, בְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (במדבר כה, יג), "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּכְבָר הִפְלִיגוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת נד, ב)

לְדַבֵּר בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה, וְגָזְרוּ דִּינוֹ לִתָּפֵס בַּעֲווֹן הַחוֹטְאִים עַצְמוֹ. וּבְמִדְרַשׁ אֵיכָה (איכה רבה א, לג) אָמְרוּ, "'הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים' (איכה א, ו) —

"מָה אַיָּלִים הַלָּלוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ, כָּךְ הָיוּ גְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִים דְּבַר עֲבֵרָה וְהוֹפְכִים פְּנֵיהֶם מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תָּבוֹא הַשָּׁעָה וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לָהֶם כֵּן".

וְזֶה פָּשׁוּט, כִּי מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת חֲבֵרוֹ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִסְבֹּל שֶׁיִּרְאֶה מַכִּים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ מְחָרְפִים אוֹתוֹ, וּבְוַדַּאי שֶׁיֵּצֵא לְעֶזְרָתוֹ, גַּם מִי שֶׁאוֹהֵב שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, לֹא יוּכַל לִסְבֹּל וְלִרְאוֹת שֶׁיְּחַלְּלוּ אוֹתוֹ חַס וְחָלִילָה,

וְשֶׁיַּעַבְרוּ עַל מִצְווֹתָיו. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כח, ד), "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע, וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם", כִּי אוֹתָם שֶׁמְּהַלְלִים רָשָׁע בְּרִשְׁעָתוֹ וְלֹא יוֹכִיחוּ עַל פָּנָיו מוּמוֹ,

הִנֵּה הֵם עוֹזְבֵי הַתּוֹרָה וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ שֶׁתִּתְחַלֵּל חַס וְחָלִילָה, אַךְ שׁוֹמְרֶיהָ הַמִּתְחַזְּקִים לְהַחֲזִיקָהּ, וַדַּאי שֶׁיִּתְגָּרוּ בָם, לֹא יוּכְלוּ לְהִתְאַפֵּק וּלְהַחֲרִישׁ. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל אִיּוֹב (איוב מ, יא-יג),

"הָפֵץ עַבְרוֹת אַפֶּךָ, וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ, רְאֵה כָל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ, וַהֲדֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם, טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד, פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן",

כִּי זֶהוּ תֹּקֶף הָאַהֲבָה שֶׁיּוּכַל לְהַרְאוֹת מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּאֱמֶת. וְאוֹמֵר (תהלים צז, י), "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע".

 


 

ביאורים
ערכו של היחיד הוא גדול מאוד. כך מלמדת אותנו הגמרא (סנהדרין לז עמוד א) "כל אחד ואחד חייב לומר - בשבילי נברא העולם" ומבאר רש"י שהכוונה שהאדם חשוב כעולם מלא.

על האדם להכיר בערכו ולדעת עד כמה חשובים מעשיו ולכן יש לשאוף לתיקונם.
אף כי יש ערך לכל פרט, הקב"ה ברא בעולם אנשים רבים – כלל. מעל לערך הפרט עומד ערך הכלל "עם זו יצרתי לי –

תהילתי יספרו" גילוי ה' בעולם נראה בעוצמה רבה יותר מתוך העשייה הכללית של האומה מאשר מתוך מה שנגלה מעשה היחיד.
החסיד אינו מסתפק בעבודת ה' הפרטית שלו, אלא חושק בתיקון כלל העולם במלכות ה'. לכן אחרי שבנה את מדרגתו הפרטית בשלמות הוא פונה אל החברה, ומנסה להישיר את דרכיה.
כשאנו לומדים את מעשי הקנאות של החסיד, יתכן ונרצה להזדרז ולקיים "בהידור" את מעשי הקנאות כמותו. אך עלינו לדעת שלא כל אחד ראוי להיות "קנאי לדבר ה' ", רק מי שבידו להוכיח – ראוי להוכיח.
ישנם מעשי קנאות שלא רק שאינם משיגים את מטרתם, אלא אף גורמים להיפך הגמור. דוגמא לכך היא המחבלים הרשעים שנלחמים את מלחמת "הג'יהד",

ודאי שהם קנאים גדולים, אך במקום להשיג את מטרתם הם גורמים לסלידה מדת החרב שלהם.
כדי שמעשי התוכחה יביאו לתוספת כבוד ה' בעולם, ולא לתוספת שנאה וסלידה מדרכי התורה, הקנאי לדבר ה' צריך שתי תכונות יסודיות - "שלימות" "וכאב".
רק אדם השלם במעשיו יכול לבקר אחרים, אחרת אין צביעות גדולה מזו.
תכונה נוספת שזקוק לה הקנאי היא היכולת לכאוב על מעשי רשעה. לא מספיק לרצות לזכות את כולם ללכת בדרך האמת, גם לא מספיק שיפריע לו שאנשים בחרו בדרך טועה,

אלא צריך הוא לכאוב שיש בעולם מעשי רשעה.
החסיד השלם במידותיו, שחפץ כל כך לתוספת קדושה בעולמו הפרטי ובעולם כולו – הוא הראוי להוכיח.


 

הרחבות
1. קנאת אמת
שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְקַנֵּא לְשֵׁם קָדְשׁוֹ – פנחס בן אלעזר הכהן הוא אחד הקנאים הגדולים לכבודו של ה' יתברך. בשעה ששבט שלם יחד עם נשיא השבט הלכו אחר יצרם אל בנות מואב,

קם פנחס ועושה מעשה. הוא הורג את נשיא השבט ובמעשה זה מביא כפרה לבני ישראל. חז"ל מלמדים אותנו שפנחס לא עשה זאת מתוך כעס אישי, ולא התכונן לכך קודם לכן.

אלא שבשעה שראה את כבוד ה' מתחלל הוא יצא לקדש את שמו ברבים. הוא עשה זאת מתוך שיקול דעת, מתוך מחשבה רבה ועל פי הסנהדרין.

לכן הקב"ה היה עמו ואף עשה לו שישה ניסים באותה השעה (סנהדרין דף פב עמוד א, על פי פירוש רש"י). קנאת ה' צריכה להיות זכה וטהורה, בלי כעס אישי, אלא לכבודו של הקב"ה בלבד.

ולכן פנחס הוא זה שזוכה לקבל מהקב"ה דווקא "ברית שלום" (במדבר פרק כה פסוק יב ועיין בפירוש הרש"ר הירש)
2. שנאה מאהבה
הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא – בעלי התוספות מדגישים כי השנאה איננה אישית. עלינו להיזהר מלהגיע לידי שנאת האדם עצמו חלילה. אם יש אדם בעל עבירה יש לשנוא את מעשיו הרעים,

ואולי אף את היותו עובר עבירה, אבל אסור להגיע לידי שנאה גמורה (פסחים דף קיג עמוד ב דיבור המתחיל וראה בו).

וכעין דבריה של אשת ר' מאיר, לשנוא את החטאים ולא את החוטאים (ברכות דף י עמוד א).



שאלות לדיון
מדוע יש לחסיד לשנוא את הרשעים ולא לאוהבם ולקרבם לתורה?
מדוע הקנאה הוזכרה רק עכשיו [במידת החסידות]? האם היא אינה שייכת במידת הזהירות והנקיות?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק י': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד