פרק י"ט חלק ו'

כ"ד אב ה'תשע''ד 07:00

וְכַמָּה דְּבָרִים הִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת כב, א) שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלֵינוּ. וּכְבָר אָמְרוּ (שם יד, א), "כָּל הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם — נִקְבָּר עָרֹם" מִפְּנֵי בִּזּוּי הַמִּצְוָה.

וְסֵדֶר הַעֲלָאַת בִּכּוּרִים יִהְיֶה לָנוּ לְעֵינַיִם לִרְאוֹת מַה הוּא הִדּוּרָן שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ (בכורים ג, ג), "הַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ" וְכוּ'.

עוֹד שָׁם (שם משנה ח), "הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים בְּסַלֵּי נְצָרִים" וְכוּ'. עוֹד שָׁם (שם משנה י), "שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּבִכּוּרִים: בִּכּוּרִים, תּוֹסֶפֶת בִּכּוּרִים, וְעִטּוּר בִּכּוּרִים" וְכוּ'.

הֲרֵי לָנוּ בְּהֶדְיָא כַּמָּה רָאוּי לָנוּ לְהוֹסִיף עַל גּוּפָהּ שֶׁל מִצְוָה כְּדֵי לְהַדְּרָהּ, וּמִכָּאן נִלְמוֹד לְכָל שְׁאָר מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאָמְרוּ (שבת י, א), "רָבָא רָמִי פּוּזְמָקֵי וּמַצְלֵי, אָמַר, (עמוס ד, יב) 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'".

עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה סה, טז) עַל פָּסוּק "בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ... הַחֲמֻדֹת" (בראשית כז, טו) — "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֲנִי שִׁמַּשְׁתִּי אֶת אַבָּא וְכוּ',

אֲבָל עֵשָׂו כְּשֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת". וְהִנֵּה אִם כֵּן לְבָשָׂר וָדָם, קַל וָחֹמֶר לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָעוֹמֵד לְפָנָיו לְהִתְפַּלֵּל,

רָאוּי הוּא שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי כָּבוֹד וְיֵשֵׁב לְפָנָיו כְּמִי שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל:
וְהִנֵּה בִּכְלָל זֶה יֵשׁ כְּבוֹד הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁכָּל הַמַּרְבֶּה לְכַבְּדָם וַדַּאי עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, שֶׁכֵּן צִוָּנוּ (ישעיה נח, יג) "וְכִבַּדְתּוֹ". וְכֵיוָן שֶׁכְּבָר הִתְאַמֵּת לָנוּ שֶׁכְּבוֹדוֹ מִצְוָה,

הִנֵּה מִינֵי הַכָּבוֹד רַבִּים הֵם, אַךְ הַכְּלָל הוּא שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה שֶׁבּוֹ נִרְאֶה חֲשִׁיבוּת לַשַּׁבָּת, צְרִיכִים אָנוּ לַעֲשׂוֹתוֹ, עַל כֵּן הָיוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים עוֹסְקִים בַּהֲכָנוֹת הַשַּׁבָּת, אִישׁ אִישׁ לְפִי דַרְכּוֹ (שבת קיט, א),

"רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּכָּא דְשִׁינָא וּמְנַשֵּׁב נוּרָא. רַב סַפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁבּוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרָגָא. רַב פָּפָּא גָדִיל פְּתִילְתָּא. רַב חִסְדָּא פָּרִים סִלְקָא.

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מַצְלְחוּ צִיבֵי. רַב נַחְמָן מְכַתֵּף וְעָיֵיל, מְכַתֵף וְנָפֵיק, אָמַר, אִלּוּ מִקְלָעִין לִי רַב אַמִּי וְרַב אַסֵּי, לָא מְכַתֵּפְנָא קַמַּיְיהוּ?". וְתִרְאֶה הֶקֵּשׁוֹ שֶׁל רַב נַחְמָן, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹם לִמּוּד,

כִּי הִנֵּה הָיָה מִתְבּוֹנֵן מֶה הָיָה הוּא עוֹשֶׂה לְפִי דַרְכּוֹ לְאָדָם שֶׁהוּא חָפֵץ לְכַבְּדוֹ, וְכָזֶה עַצְמוֹ הָיָה עוֹשֶׂה בַּשַּׁבָּת. וְעַל דָּבָר זֶה נֶאֱמַר (ברכות יז, א),

"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה" — לָדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וּלְחַדֵּשׁ הַמְצָאוֹת לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ בְּכָל הַדְּרָכִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְאוֹת, הֱיוֹת מַכִּירִים גֹּדֶל רוֹמְמוּתוֹ עָלֵינוּ.

אֲשֶׁר עַל כֵּן, כָּל מַה שֶּׁיִּתְיַחֵס לוֹ יִהְיֶה נִכְבָּד עָלֵינוּ כָּבוֹד גָּדוֹל, וְכֵיוָן שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בְּטוּבוֹ הַגָּדוֹל עִם כָּל שִׁפְלוּתֵנוּ רָצָה בְּעַנְוָתוֹ לַחֲלֹק לָנוּ כָּבוֹד וְלִמְסֹר לָנוּ דִבְרֵי קְדֻשָּׁתוֹ,

לְפָחוֹת בְּכָל כֹּחֵנוּ נְכַבְּדֵם וְנַרְאֶה הַיְקָר אֲשֶׁר לָהֶם אֶצְלֵנוּ. וְתִרְאֶה שֶׁזֹּאת הִיא הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית שֶׁהִיא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת שֶׁזָּכַרְנוּ, שֶׁבָּהּ תָּלוּי הַכָּבוֹד הַמִּתְקָרֵב אֶל חִבּוּב הָאַהֲבָה,

וּכְמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב עוֹד בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן יִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁאֵינָהּ הָעִקָּרִית, וְאֵין מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה נִמְשָׁכוֹת הֵימֶנָּה.
___________________________
בקלתות – בקערות. בהדיא – בפירוש. רבא רמי פזמקי ומצלי – רבא לבש נעליו לצורך התפילה. רבי אבהו... רב ספרא...

וכו'– לצורך סעודת השבת: ר' אבהו היה יושב על כורסא חשובה ונופח על אש הבישול, רב ספרא הבעיר באש את ראש הבהמה, רבא מלח דג, רב הונא הדליק נר לשבת,

רב פפא קלע פתילות לתאורה, רב חסדא חתך סלק, רבה ורב יוסף בקעו עצים, ר' זירא הדליק את האש, רב נחמן יוצא ונכנס לשאת משאות לשבת, ואמר:

'אילו הזדמנו לביתי ר' אמי ור' אסי האם לא הייתי נושא משאות בעבורם?!'. הֶקשו – השוואתו. ערום – פיקח.

 


 

ביאורים

פעם באתי לביתו של אחד מרבותי ביום שישי, וראיתי אותו מנקה את הבית כשהוא בבגדי עבודה. לרגע תהיתי לעצמי "אין זה ביטול תורה"? "האם ראוי לתלמיד חכם לעסוק בניקיון ביתו"?
מתוך לימוד הנהגותיהם של חז"ל אנו רואים שהם השקיעו רבות בהכנה למצוות ובכבודן החיצוני והגמרא מציינת זאת כשבח גדול.

הרמח"ל מביא לנו רשימה ארוכה של אמוראים שעסקו בעצמם בהכנת האוכל לכבוד שבת.

הם לא הסתפקו בלחם ומלח אלא כיבדו את הסעודה במאכלים חשובים, ואף ראו חשיבות בהכנת המאכלים בעצמם.
חז"ל מלמדים אותנו שאין זה ביטול תורה! כיבוד המצווה הוא חלק מהותי בעבודת ה'. מתוך עשיית המצוות בכבוד ובהדר, נבנית אצל האדם הכרת הערך המרומם של המצוות וחיבוב המצווה.

ערכים אלו יופנמו טוב יותר על ידי עמל עצמי, על כן יש חשיבות לכבד את המצווה בעצמי "מצווה בו יותר מבשלוחו"
מתוך הנהגות חז"ל אנו לומדים ערך נוסף – ההכנה למצווה . רבא לבש נעליים חשובות לפני התפילה משום שרצה להתכונן לתפילה – "היכון לקראת אלוקיך ישראל".

הכנה למצווה משנה לגמרי את אופן ביצועה. אדם שייפגש עם שר חשוב ילבש בוודאי בגדים אלגנטיים ויפים.

הוא ימתח את חולצתו ויהדק את חגורתו כיוון שהוא רוצה להופיע בצורה מכובדת לפגישה. כך אנו צריכים להתנהג גם בשיחותינו היומיות עם הקב"ה.

כאשר אדם מתכונן ומסדר את בגדיו לפני התפילה, הוא מפנים את ערך התפילה – שיחה עם ריבונו של עולם.


 

הרחבות
1. כבוד המצוות
שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלֵינוּ. אחת הדוגמאות שמביאה הגמרא שם היא מצוות כיסוי הדם. לאחר השחיטה יש לכסות את הדם שניגר לארץ, ואומרת הגמרא שלא יכסהו ברגלו,

אלא ייקח עפר בידו ויכסה את הדם. אמנם מעשה זה אינו נראה חשוב כל כך, ובכל זאת אין לעשותו בזלזול אלא בכבוד. הרב זצ"ל מסביר שאף על פי שהמעשה נראה בזוי,

הרי זו מצווה ולכן ראוי לעשותה בדרך כבוד, עם היד, ולא בזלזול עם הרגל.
2. התורה – גילוי דבר ה'
כָּל הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם — נִקְבָּר עָרֹם. "אסור לאחוז ספר תורה ערום בלא מטפחת" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן קמז סעיף א).

הגמרא אומרת שמי שמחזיק את ספר התורה ללא הכיסוי, הוא ערום מאותה המצווה, כלומר, לא עולה לו המצווה שהתכוון לקיים.

המהר"ל מסביר שהתורה היא גילוי דבר ה' בעולם, היא כמו 'מלבוש' לדבר ה' שהוא רוחני ואין לנו נגיעה ישירה בו. עלינו להבין שכל דברי התורה הם פנימיים ועמוקים,

ומי שנוגע בספר תורה שאיננו מכוסה, ואין עליו 'בגד', מראה בכך שהוא אינו מבין את גודלה ואת רוממותה של התורה, שהיא פנימית ורוחנית,

אלא מתייחס אליה כאל חפץ גשמי ומוחשי שיש לו נגיעה בו (תפארת ישראל פרק יג).



שאלות לדיון
מה ההבדל בין כבוד שבת לעונג שבת?
מדוע טרחו האמוראים לכבד את השבת בעצמם ולא על ידי שליח?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק ו': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד