פרק י"ט חלק ד'

כ"ב אב ה'תשע''ד 07:00

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי מִן הַחֲסִידוּת הוּא בְאֹפֶן הָעֲשִׂיָּה. וְהִנֵּה גַם זֶה נִכְלָל בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים. אָמְנָם תַּחְתֵּיהֶם נִכְלָלִים פְּרָטִים רַבִּים, וּשְׁנַיִם הָרָאשִׁיִּים הֵם,

הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה — שְׁנֵי עַמּוּדֵי הָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית שֶׁזּוּלָתָם לֹא תִכּוֹן כְּלָל:
בִּכְלַל הַיִּרְאָה יֵשׁ הַהַכְנָעָה מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, הַבֹּשֶׁתעז בִּקְרֹב אֶל עֲבוֹדָתוֹ, וְהַכָּבוֹד הַנַּעֲשֶׂה אֶל מִצְווֹתָיו אֶל שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֶל תּוֹרָתוֹ.

וּבִכְלַל הָאַהֲבָה, הַשִּׂמְחָה, הַדְּבֵקוּת וְהַקִּנְאָה. וְעַתָּה נְבָאֲרֵם אֶחָד אֶחָד:
הִנֵּה, עִקַּר הַיִּרְאָה הִיא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַחְשֹׁב בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל אוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה, כִּי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הוּא מִתְפַּלֵּל אוֹ עוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא.

וְהוּא מַה שֶּׁהִזְהִיר הַתַּנָּא (עיין ברכות כח, ב), "וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה מִתְפַּלֵּל". וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ שֶׁיִּסְתַּכֵּל הָאָדָם וְיִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל זֹאת הַיִּרְאָה,

הָאֶחָד, שֶׁהוּא עוֹמֵד מַמָּשׁ לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵינוֹ שֶׁל אָדָם רוֹאָהוּ.

וְתִרְאֶה כִּי זֶה הוּא הַיּוֹתֵר קָשֶׁה שֶׁיִּצְטַיֵּר בְּלֵב הָאָדָם צִיּוּר אֲמִתִּי, יַעַן אֵין הַחוּשׁ עוֹזֵר לָזֶה כְּלָל, אָמְנָם מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר,

אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין לוֹ וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו.

וְאַחַר שֶׁיִּקְבַּע זֶה בְּדַעְתּוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתְבּוֹנֵן עַל רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא מְרוֹמָם וְנִשְׂגָּב עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה, עַל כָּל מִינֵי שְׁלֵמוּת שֶׁתּוּכַל מַחֲשַׁבְתֵּנוּ לְדַמּוֹת וּלְהָבִין.

וְעוֹד צָרִיךְ שֶׁיִּתְבּוֹנֵן עַל שִׁפְלוּת הָאָדָם וּפְחִיתוּתוֹ, לְפִי חָמְרִיּוּתוֹ וְגַסּוּתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְפִי הַחֲטָאִים שֶׁחָטָא מֵעוֹדוֹ, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֶחֱרַד לִבּוֹ,

וְלֹא יִרְעַשׁ בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר דְּבָרָיו לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וּמַזְכִּיר בִּשְׁמוֹ וּמִשְׁתַּדֵּל לְהֵרָצוֹת לוֹ. הוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ב, יא), "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה".

וּכְתִיב (שם פט, ח), "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו". כִּי הַמַּלְאָכִים, לִהְיוֹתָם יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מִבְּנֵי הַגּוּף הַחָמְרִי, קַל לָהֶם יוֹתֵר לְדַמּוֹת שֶׁבַח גְּדֻלָּתוֹ,

עַל כֵּן מוֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא עַל בְּנֵי הָאָדָם. וְאָמְנָם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם הָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר (שם ה, ח), "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ", וּכְתִיב (מלאכי ב, ה),

"מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא", וְאוֹמֵר (עזרא ט, ו), "אֱלֹקַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹקַי פָּנַי אֵלֶיךָ". וְאוּלָם הַיִּרְאָה הַזֹּאת צָרִיךְ שֶׁתִּגְבַּר בַּלֵּב בַּתְּחִלָּה,

וְאַחַר כָּךְ תַּרְאֶה פְעֻלּוֹתֶיהָ גַם בְּאֵיבְרֵי הַגּוּף, הֲלֹא הֵמָּה, כֹּבֶד הָרֹאשׁ וְהַהִשְׁתַּחֲוָאָה, שִׁפְלוּת הָעֵינַיִם וּכְפִיפַת הַיָּדַיִם, כְּעֶבֶד קָטָן לִפְנֵי מֶלֶךְ רָב, וְכֵן אָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שבת י, א),

"רָבָא פָּכַר יָדֵיהּ וּמַצְלֵי, אֲמַר, כְּעַבְדָּא קַמֵּי מָארֵיהּ".
___________________________
לא ירעש – לא יזדעזע. נִחת הוא - מתירא הוא. רבא פכר ידהּ ומצלי אמר 'כעבדא קמי מאריה' – רבא חבק ידיו באצבעותיו והתפלל.

אמר (- הסביר מהו הטעם למעשיו): 'כעבד לפני אדונו'.



ביאורים

אחרי שנגענו מעט בפירוט מעשיו של החסיד, מגיע הרמח"ל לאופן המיוחד והשלם שבו עושה החסיד את מעשיו. במעשיו מופיעים שני עניינים – האהבה והיראה.

מתוך אהבתו לבורא הוא מקיים את מצוותיו בדבקות ובשמחה, על כך נלמד עוד בימים הבאים. יראתו של החסיד אינה יראה מעונש,

אלא באה מתוך הכרה בעליונותו של הקב"ה לעומת קטנותו של האדם – יראת הרוממות. מעשי היראה מתבטאים בשני אופנים המבטאים עיקרון זה.

ישנם מעשים שבהם מדגיש החסיד את קטנותו של האדם מול ה', וישנם מעשים שבהם הוא מדגיש את עליונותם וכבודם של ה' ושל תורתו.
בתפילתו החסיד מדגיש את ערך היראה. הוא מדמה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הקב"ה ומדבר עמו. מתוך עמידה לפני ה' ניכר ביותר הפער הגדול בינו לבין הקב"ה.

כך הוא נוהג גם בכל מצווה שעושה – עשיית המצווה לפני ה' . גדולתו היא שמחשבותיו אינן נשארות רק בלב, אלא באות לידי ביטוי גם בצורה שבה הוא עושה את מצוותיו.

עמידתו בתפילה אינה בקומה זקופה אלא כפופה, כעבד לפני אדונו. כך השתחוות בתפילה באה מתוך הפנמה עמוקה של מקומו של האדם לפני אלוקיו.

גם בעשיית חסד עם הבריות החסיד יודע שהוא אינו מתקרב למעשיו של הקב"ה, ועל כן לא נותן לגאווה לשלוט בו ונוהג בצניעות ובענווה.



הרחבות
1. יראת העונש והרוממות

עִקַּר הַיִּרְאָה הִיא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת. בהמשך הספר בפרק כד מבאר הרמח"ל את ההבדל בין יראת העונש ליראת הרוממות.

יראת העונש היא הדרגה הבסיסית בעבודת ד', והיא נובעת מהדאגה של האדם לעצמו ולחייו. הפחד מעונש. כאן אנו מדברים על יראת הרוממות,

שהיא מדרגה גבוהה יותר בעבודת ה', והיא נובעת מאהבת ה' והרצון לכבדו.
2. תפילה עם מחשבה
וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה מִתְפַּלֵּל. הרב קוק מסביר שהתפילה היא רגש, וזקוקה להדרכה של השכל, לידיעה . לרגש יש תחושה בריאה לגבי המטרה הכללית,

אך הוא יכול לתעות בדרך. השכל מדריך אותו מהי הדרך הנכונה (עין אי"ה ברכות א פרק רביעי פסקה לב).
3. יראת שמיים – בטחון בה'
עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. בפרק זה בתהילים מדבר דוד המלך על מלחמות ישראל באומות העולם. האלשיך הקדוש מסביר בפירושו שבמלחמה לפעמים נכשלים,

והשבירה הגופנית יכולה להביא גם לשבירה נפשית. לכן דוד המלך נותן בידינו כלל ברזל לשמירה על החוסן הנפשי. לעבוד את ה' ביראה,

כי מתוך היראה מהקב"ה אנו מבינים שאין לנו לסמוך רק על כוחנו, ושלא אנחנו אחראים על כל המתרחש. יש מנהיג לעולם, ועלינו לבטוח בו ולא להתייאש.

לכן מי שהוא ירא שמים צריך לשמוח ביראת השמיים שלו, לשמוח ברעדה. יראת שמים אינה דבר קודר ומעציב חלילה, והיא צריכה להגיע דווקא מתוך שלמות ושמחה.

 



שאלות לדיון
מהי יראת הרוממות?
מדוע הסדר הטבעי בעולם הוא שהלב משפיע תחילה על שאר האיברים?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק ד': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד