פרק י"ט חלק א'

י"ט אב ה'תשע''ד 07:00

מידת החסידות מתפשטת ומתפרטת על פני כל תחומי עבודת ה'. היא מתחלקת לשני חלקים: מעשה וכוונה.

תחום המעשה מתחלק לשני תחומים: חסידות במעשה בין אדם למקום – הידור ודקדוק במצוות. כבוד למצוות: שבתות וימים טובים, כבוד התורה ותלמידי חכמים.

תחום שני הוא החסידות המעשית בין אדם לחבירו: בדאגה לזולת וגמילות חסדים, בהתרחקות מלצער את הבריות ובהשכנת שלום בין אדם לחבירו.

הכוונה מתחלקת גם היא לשניים: יראה ואהבה. היראה היא יראת הרוממות, מפני גודל מעלת ה'. שלושת ענפי אהבת ה' הם: הדביקות, השמחה והקנאה.

הדביקות בה' היא תכלית מגמתו של החסיד, זוהי גם שמחתו הגדולה, שזכה להיות עבד ה'. הקנאה היא ביטוי לאהבה נגד העושים היפך מרצון ה' – הרשעים.

החסיד דואג לכל דורו. על כן הוא מתפלל לישועת ישראל והשבת השכינה למקומה למען גילוי כבוד ה'.

כמו כן הוא מבקש 'לזכות את החייבים' – לקרב את הרחוקים וללמד סנגוריה על הדור.
חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת הָרִאשׁוֹנִים שְׁלֹשָׁה — הָרִאשׁוֹן בַּמַּעֲשֶׂה, הַשֵּׁנִי בְּאֹפֶן הָעֲשִׂיָּה, הַשְּׁלִישִׁי בַּכַּוָּנָה.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בַּמַּעֲשֶׂה — אַף הוּא יִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים, הָאֶחָד בְּמַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְהַשֵּׁנִי בְּמַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ:
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הוּא בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְעִנְיָנוֹ קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת בְּכָל הַדִּקְדּוּקִים שֶׁבָּהֶם עַד מָקוֹם שֶׁיַּד הָאָדָם מַגַּעַת, וְאֵלֶּה הֵם שֶׁקְּרָאוּם חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "שְׁיָרֵי מִצְוָה",

וְאָמְרוּ (סוכה לח, א), "שְׁיָרֵי מִצְוָה מְעַכְּבִים אֶת הַפֻּרְעָנוּת", כִּי אַף עַל פִּי שֶׁגּוּף הַמִּצְוָה נִשְׁלַם זוּלָתָם וּכְבָר יָצָא בָזֶה יְדֵי חוֹבָתוֹ, הִנֵּה זֶה לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל,

אַךְ הַחֲסִידִים אֵין לָהֶם אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בְּהַשְׁלָמָתָם וְלֹא לְמַעֵט בָּהֶם כְּלָל:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הוּא בְּמַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעִנְיָנוֹ גֹדֶל הַהֲטָבָה, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְעוֹלָם מֵיטִיב לַבְּרִיּוֹת וְלֹא מֵרֵעַ לָהֶם. וְזֶה בַּגּוּף, בַּמָּמוֹן וּבַנֶּפֶשׁ:
בַּגּוּף — שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר כָּל אָדָם בְּמַה שֶּׁיּוּכַל וְיָקֵל מַשָּׂאָם מֵעֲלֵיהֶם, וְהוּא מַה שֶּׁשָּׁנִינוּ (אבות ו, ו), "וְנוֹשֵׂא בְעוֹל עִם חֲבֵרוֹ",

וְאִם מַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה נֶזֶק בְּגוּפוֹ וְהוּא יוּכַל לִמְנֹעַ אוֹתוֹ אוֹ לַהֲסִירוֹ יִטְרַח כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ:
בַּמָּמוֹן — לְסַיְּעוֹ בַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְלִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ הַנְּזָקִין בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּרְחִיק הוּא כָּל מִינֵי נְזָקִין שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא מֵחֲמָתוֹ, בֵּין לְיָחִיד בֵּין לְרַבִּים,

וַאֲפִלּוּ שֶׁעַתָּה מִיָּד אֵין הֶזֵּקָן מָצוּי, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא לִידֵי כָךְ יְסִירֵם וְיַעֲבִירֵם, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם ב, יב), "יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ":
בַּנֶּפֶשׁ — שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לַחֲבֵרוֹ כָּל קֹרַת רוּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, בֵּין בְּעִנְיְנֵי הַכָּבוֹד בֵּין בְּכָל שְׁאָר הָעִנְיָנִים, כָּל מַה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם יַעֲשֵׂהוּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמֶּנּוּ,

מִצְוַת חֲסִידוּת הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְצַעֲרֶנּוּ בְּשׁוּם מִינֵי צַעַר כְּלָל, יִהְיֶה בְאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה:
וּכְלַל כָּל זֶה הוּא גְמִילוּת חֲסָדִים, אֲשֶׁר הִפְלִיגוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּשִׁבְחָהּ וּבְחוֹבָתֵנוּ בָּהּ. וּבִכְלָל זֶה רְדִיפַת הַשָּׁלוֹם, שֶׁהוּא הַהֲטָבָה הַכְּלָלִית בֵּין כָּל אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
___________________________
שירי מצוה – חלקים במצווה שאינם מעקבים את קיומה



ביאורים

קבלן השואף לבנות בניין מגורים איכותי ומושלם לא ישקיע רק בעיצוב החיצוני של הבניין, שכן אף הבניין המרשים ביותר ביופיו, לא ימלא את ייעודו אם לא יהיה יציב ומתוכנן היטב.

הקבלן לא יסתפק בבניית 'בלוק' מגורים סטנדרטי, אלא ישאף לתכנון בניין ייחודי ומשוכלל. על הקבלן לבחור את החומרים המתאימים, להשתמש בטכנולוגיות בנייה חדישות,

לבנות יסודות חזקים ולא לשכוח לתכנן ביעילות ובחכמה את החלק הפנימי - צנרת המים והחשמל בתוך קירות הבניין.
גם החסיד המשתוקק לעבוד את ה' בשלמות, אינו יכול להסתפק במעשים טכניים בלבד, אלא צריך להשקיע גם בתוכן הפנימי.

בפתח הפרק העוסק בחלקי החסידות הרמח"ל פורש בפנינו את עיקרי התוכנית לבניין מדרגת החסידות.
כבר הזכרנו בפרק הקודם שהחסידות נסמכת על בניין המדרגות הקודמות - לימוד התורה וקיום המצוות. כעת אנו בונים את הקומה הבאה.

מתוך ההשתוקקות לשלמות בעבודת ה', החסיד סוקר את כל מעשיו, ולא מסתפק בשורת הדין, אלא משתוקק להוסיף הידורים בכל מעשה ומעשה.

הדקדוק במצוות שבין אדם למקום, לא בא על חשבון הדקדוק במצוות שבין אדם לחברו, שגם בהן החסיד מדקדק.

הוא משעבד את כל כוחותיו הגופניים, ורותם אף את ממונו לעזרת חברו. הוא אינו מסתפק במתן סיוע חומרי בלבד אלא לא שוכח לתת גם עזרה נפשית לחברו.

חלק מפרטי המצוות שבין אדם לחברו הוא לזרוק מילה טובה ולדבר בכבוד גם לאדם פשוט.
אך החסיד שואף ליותר מזה. הוא לא מסתפק רק בביצוע, אלא מתכנן את אופן העשייה ומקפיד עליו, ובכל מעשיו כוונותיו לשם שמים. על כך נלמד בהמשך הפרק.


 

הרחבות
1. הידור מצווה

שְׁיָרֵי מִצְוָה – הגמרא (סוכה דף לח עמוד א) מדברת על "הנפת" הקרבן – נענועו לארבע רוחות השמים, כעין נענוע הלולב.

גם אם לא נעשתה הנפה, הקרבן מכפר לבעליו. אבל מכל מקום, היא בעלת חשיבות, ומעכבת את הפורענות. גם למעשים שאינם עיקר בקיום המצווה, והם רק בגדר הידור וחומרא, יש חשיבות.
פורענות באה לאדם בגלל מעשיו. כאשר אדם מהדר במצווה ומשתדל לעשותה בשלמות, הוא מראה שמעשיו האמיתיים הם לרצון ה',

ולכן יש בכוח שיירי המצווה לעכב את הפורענות (ספר אמרי אמת על התורה, ימים ראשונים של פסח).
2. אדם כללי
וְנוֹשֵׂא בְעוֹל עִם חֲבֵרוֹ – המשנה באבות עוסקת בארבעים ושמונה המעלות הנדרשות לקניין התורה. המהר"ל מסביר (דרך חיים פרק ו משנה ז) שבאדם כללי קיימות שתי מעלות.

הראשונה – ניכר ממעשיו שהוא אדם טוב; השנייה – הוא לא אדם פרטי המחפש את טובתו האישית, אלא אדם כללי המחפש איפה הוא יכול לתרום והיכן נזקקת עזרתו.
3. פירוד כלפי חוץ
יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ – המהר"ל מסביר (דרך חיים פרק ב משנה יב) שאדם שממון חבירו חביב עליו כשלו אינו רואה את חברו כאישיות נפרדת ממנו, אלא כאילו הם אחד.

הוא אפילו לא רואה בהם שני חצאים, אלא אחד שלם ממש, ולכן הוא רוצה בטובת זולתו כמו שהיה דואג לטובת עצמו.


 

שאלות לדיון
מהו היחס הנכון בין לימוד תורה לעזרה לזולת?
עד כמה מחויב האדם לתת מעצמו עבור הזולת?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק א': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד