פרק י"ח חלק ב'

י"ח אב ה'תשע''ד 07:00

וּנְבָאֵר עַתָּה עִנְיָן זֶה עַל הַסֵּדֶר:
הִנֵּה שֹׁרֶשׁ הַחֲסִידוּת הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות יז, א), "אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ".

וְהָעִנְיָן הוּא, כִּי הִנֵּה הַמִּצְווֹת הַמֻּטָּלוֹת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כְּבָר יְדוּעוֹת הֵן, וְחוֹבָתָן יְדוּעָה עַד הֵיכָן הִיא מַגַּעַת, אָמְנָם מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אַהֲבָה אֲמִתִּית,

לֹא יִשְׁתַּדֵּל וִיכַוֵּן לִפְטֹר עַצְמוֹ בְּמַה שֶּׁכְּבָר מְפֻרְסָם מִן הַחוֹבָה אֲשֶׁר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, אֶלָּא יִקְרֶה לוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּקְרֶה אֶל בֵּן אוֹהֵב אָבִיו,

שֶׁאִלּוּ יְגַלֶּה אָבִיו אֶת דַּעְתּוֹ גִּלּוּי מְעַט שֶׁהוּא חָפֵץ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, כְּבָר יַרְבֶּה הַבֵּן בַּדָּבָר הַהוּא וּבַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת וּבַחֲצִי דִבּוּר,

הִנֵּה דַי לְאוֹתוֹ הַבֵּן לְהָבִין הֵיכָן דַּעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו נוֹטָה, לַעֲשׂוֹת לוֹ גַם אֶת אֲשֶׁר לֹא אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁיּוּכַל לָדוּן בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא נַחַת רוּחַ לְפָנָיו,

וְלֹא יַמְתִּין שֶׁיְּצַוֵּהוּ יוֹתֵר בְּפֵרוּשׁ אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְהִנֵּה דָבָר זֶה אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְעֵינֵינוּ, שֶׁיִּוָּלֵד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּין כָּל אוֹהֵב וָרֵעַ, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב וּבְנוֹ.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, בֵּין כָּל מִי שֶׁהָאַהֲבָה בֵינֵיהֶם עַזָּה בֶּאֱמֶת, שֶׁלֹּא יֹאמַר, לֹא נִצְטַוֵּיתִי יוֹתֵר, דַּי לִי בְּמַה שֶּׁנִּצְטַוֵּיתִי בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה יָדוּן עַל דַּעַת הַמְּצַוֶּה וְיִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיּוּכַל לָדוּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְנַחַת:
וְהִנֵּה, כַּמִּקְרֶה הַזֶּה יִקְרֶה לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ גַם כֵּן אַהֲבָה נֶאֱמֶנֶת, כִּי גַּם הוּא מִסּוּג הָאוֹהֲבִים, וְתִהְיֶינָה לוֹ הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר צִוּוּיָם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, לְגִלּוּי דַּעַת לְבַד,

לָדַעַת שֶׁאֶל הָעִנְיָן הַהוּא נוֹטֶה רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאָז לֹא יֹאמַר "דַּי לִי בְּמַה שֶּׁאָמוּר בְּפֵרוּשׁ", אוֹ "אֶפְטֹר עַצְמִי בְּמַה שֶּׁמֻּטָּל עָלַי עַל כָּל פָּנִים", אֶלָּא אַדְּרַבָּא יֹאמַר,

כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מָצָאתִי רָאִיתִי שֶׁחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ נוֹטֶה לָזֶה, יִהְיֶה לִי לְעֵינַיִם לְהַרְבּוֹת בְּזֶה הָעִנְיָן וּלְהַרְחִיב אוֹתוֹ בְּכָל הַצְּדָדִין שֶׁאוּכַל לָדוּן שֶׁרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בּוֹ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא, "עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ":
נִמְצָא כְּלַל הַחֲסִידוּת, הַרְחָבַת קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת בְּכָל הַצְּדָדִין וְהַתְּנָאִים שֶׁרָאוּי וְשֶׁאֶפְשָׁר:
וְהִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁהַחֲסִידוּת מִמִּין הַפְּרִישׁוּת, אֶלָּא שֶׁהַפְּרִישׁוּת בְּלָאוִין וְהַחֲסִידוּת בַּעֲשִׂין, וּשְׁנֵיהֶם עִנְיָן אֶחָד, שֶׁהוּא,

לְהוֹסִיף עַל הַמְפֹרָשׁ מַה שֶּׁנּוּכַל לָדוּן לְפִי הַמִּצְוָה הַמְפֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. זֶהוּ גֶּדֶר הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי, וְעַתָּה נְבָאֵר חֲלָקָיו הָרָאשִׁיִּים.
___________________________
שיולד – שימצא.


 

ביאורים

אדם שהוא 'עם הארץ', ריק מתורה ומחכמה, לא יכול להיות חסיד. יש כמה שלבים בדרך, ואי אפשר לקפוץ מדרגות.

יש מידות שעלינו לקנותן כדי שנוכל להגיע בעזרת ה' למידה יקרה וחביבה זו, הלא הם – הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות והטהרה – עליהן למדנו בפרקים הקודמים.

כדי להיות חסיד לא מספיק הרצון הטוב, ויש צורך לעמול ולהתאמץ רבות. לכן הרמח"ל מביא את דברי חז"ל – "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו".

חז"ל מחזקים ומשבחים את מי שעמל בתורה, לא סתם יושב ולומד תורה, אלא עמל בתורה. הוא מתאמץ ללמוד ולהבין את רצון ה'.

אדם כזה יכול גם לעשות נחת רוח ליוצרו. וכאן הרמח"ל מלמד אותנו מהו העיקר בחסידות ומהי החסידות האמיתית.
החסיד רוצה לעשות נחת רוח לקב"ה. אדם שרוצה לעשות נחת רוח לחברו צריך להכיר אותו, להבין לרצונו ולדעת מה גורם לו שמחה.

וכן אם מישהו אהוב מבקש ממנו לעשות בשבילו דבר מה, הוא לא 'יקטין ראש' ויחשוב כיצד לסיים את המטלה המעיקה במהירות האפשרית.

להפך, הוא יחפש איך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר מתוך אהבה אליו. ואף יעשה דברים שלא התבקש לעשות, כי הוא מבין מה אהובו רוצה.
כך גם החסיד, מתוך אהבתו לה' יתברך הוא רוצה לקיים את רצונו באופן השלם ביותר ולקיים גם דברים שהם רצון ה' ואינם מפורשים לגמרי.

דבר זה לא יכול להיעשות בלי להבין מהו רצון ה', ולכן הוא עמל בלימוד התורה ומתאמץ להבין את דברי הקב"ה שניתנו לנו במעמד הר סיני ובקבלה לרבותינו – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.


 

הרחבות
1. הדרך לחסידות – לימוד תורה

"שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרו" – ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים עמוד סט) מבאר שאדם זה עומל בתורה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו.
כיצד ניתן להגיע לחסידות על ידי עמל התורה?
בילקוט שמעוני (ואתחנן) מבואר שעל ידי לימוד התורה ניתן להגיע לדבקות במידותיו של הקב"ה. "והיו הדברים האלה למה נאמר?

לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלוהיך איני יודע כיצד לאהוב? תלמוד לומר והיו הדברים האלה תן הדברים האלה על לִבְּךָ שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומִדַּבֵּק בדרכיו".

דבקות במידותיו של הקב"ה תביא את האדם לנהוג במידת החסד ולעשות גם לפנים משורת הדין – מעבר למה שצֻווה (כמו שביארנו אתמול).
2. חסיד עולה על כולם
"יַרְבֶּה הַבֵּן בַּדָּבָר הַהוּא וּבַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל" - השל"ה (עשרה מאמרות קלה) כותב שיש שלוש מדרגות של צדיקים והגבוהה מכולן היא מדרגת החסיד:
א. " היראהבחינות צדיק גמור, המקיים התורה לא גורע ולא מוסיף על מה שהוא מצֻווה.
ב. האהבה , היא הדביקה וחשיקה (מלשון חשק) וחפיצה בכל אשר עושה.
ג. והיראה לפני ולפנים – הוא חסיד עושה יותר ממה שהוא מצֻווה ... וכן אמרו בתיקונים (תיקוני זוהר בהקדמה, דף א' ע"ב),נקרא חסיד שמתחסד עם קונו ".

חסד היא התנהגות לפנים משורת הדין, על כן החסיד העושה יותר ממה שנצטווה נקרא "מתחסד עם קונו".

 


 

שאלות לדיון
מדוע אין בעיה "להוסיף" על המצוות, והרי כתוב "לא תוסיפו ולא תגרעו"?
מהו ההבדל המהותי בין מי שרק יוצא ידי חובת המצווה, למי שעושה נחת רוח ליוצרו?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ח חלק ב': כוכב 1
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד