פרק י"ח חלק א'

י"ז אב ה'תשע''ד 07:00

החסידות היא במידה רבה הציר עליו סובב החיבור הזה. כבר בראשית הספר, כפי שגם בראש פרק זה, הזכיר המחבר כיצד בגלל חוסר לימוד והבנה יצא לחסידות מוניטין רעים.

אלא שהחסידות איננה מעשים משונים וזרים כפי שרבים חושבים. שורש החסידות הוא עשיית נחת רוח לבורא יתברך. החסיד הוא האוהב את ה'.

וככל אוהב, מחפש הוא בכל עת מהו הדבר שיסב נחת רוח לאהובו.
מִדַּת הַחֲסִידוּת צְרִיכָה הִיא בֶּאֱמֶת לְבֵאוּר גָּדוֹל, כִּי מִנְהָגִים רַבִּים וּדְרָכִים רַבִּים עוֹבְרִים בֵּין רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּשֵׁם חֲסִידוּת וְאֵינָם אֶלָּא גָלְמֵי חֲסִידוּת,

בְּלִי תֹאַר וּבְלִי צוּרָה וּבְלִי תִקּוּן. וְנִמְשָׁךְ זֶה מֵחֶסְרוֹן הָעִיּוּן וְהַהַשְׂכָּלָה הָאֲמִתִּית אֲשֶׁר לְבַעֲלֵי הַמִּדּוֹת הָהֵם, כִּי לֹא טָרְחוּ וְלֹא נִתְיַגְּעוּ לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ ה' בִּידִיעָה בְּרוּרָה וִישָׁרָה,

אֶלָּא הִתְחַסְּדוּ וְהָלְכוּ בְּמַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם לְפִי הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא הֶעֱמִיקוּ בַּדְּבָרִים וְלֹא שָׁקְלוּ אוֹתָם בְּמֹאזְנֵי הַחָכְמָה. וְהִנֵּה אֵלֶּה הִבְאִישׁוּ אֶת רֵיחַ הַחֲסִידוּת בְּעֵינֵי הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים,

וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים עִמָּהֶם, בַּאֲשֶׁר כְּבָר יַחְשְׁבוּ שֶׁהַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּדִבְרֵי הֶבֶל אוֹ דְבָרִים נֶגֶד הַשֵּׂכֶל וְהַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה וְיַאֲמִינוּ הֱיוֹת כָּל הַחֲסִידוּת תָּלוּי רַק בַּאֲמִירַת בַּקָּשׁוֹת רַבּוֹת וּוִדּוּיִים גְּדוֹלִים

וּבִבְכִיּוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת גְּדוֹלוֹת וּבַסִּגּוּפִים הַזָּרִים שֶׁיָּמִית בָּהֶם הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כִּטְבִילוֹת הַקֶּרַח וְהַשֶּׁלֶג, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְהִנֵּה לֹא יָדְעוּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁקְּצָת דְּבָרִים אֵלֶּה צְרִיכִים לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה,

וּקְצָתָם רְאוּיִים לַפְּרוּשִׁים, הִנֵּה לֹא עַל אֵלֶּה נוֹסָד הַחֲסִידוּת כְּלָל, כִּי אִם הַטּוֹב שֶׁבַּמִּנְהָגִים הָאֵלֶּה הוּא רָאוּי לְהִתְלַוּוֹת אֶל הַחֲסִידוּת, אַךְ מְצִיאוּת הַחֲסִידוּת עַצְמוֹ הוּא דָבָר עָמֹק מְאֹד לַהֲבִינוֹ עַל נָכוֹן,

וְהוּא מְיֻסָּד עַל יְסוֹדוֹת חָכְמָה רַבָּה וְתִקּוּן הַמַּעֲשֶׂה בְּתַכְלִית, אֲשֶׁר רָאוּי לְכָל חֲכַם לֵב לִרְדֹּף אַחֲרָיו, כִּי רַק לַחֲכָמִים לְהַשִּׂיגוֹ בֶאֱמֶת, וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ב, ה), "לֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד".
___________________________
גלמי – דבר שאינו מעובד.



ביאורים

אחת העבודות הגדולות במהלך החיים היא להבדיל בין עיקר לטפל. אם לא יודעים לעשות את ההבחנה החדה הזו אפשר בטעות לבלבל ביניהם, להפוך את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר.

אם, למשל, יש מטלות שעליי לבצע, אך אני דוחה אותן ומשחק במקום לעשותן, איני יודע להבחין בין העיקר לטפל. הטפל הוא לאו דווקא רע, אבל אם הוא דוחה את העיקר הוא שלילי.

התפקיד של הטפל הוא להיות בצד ולא במרכז. הוא נטפל אל העיקר, ומתלווה אליו.
גם בעבודת ה' יש עיקר וטפל. הטפל במידת החסידות, למשל, הוא הצדדים החיצוניים שלה. זה יכול להתבטא באמירת מזמורים ובקשות, בצעקות או בבכי,

בהתנדנדות בצורה יוצאת דופן בזמן התפילה או בתעניות כמו צום ותענית דיבור. ההתנהגות הזו מושכת אנשים רבים, וסוחפת אותם להימשך לחסידות.

זו לא סתם התנהגות שגרתית ורגילה, יש בה משהו מאוד מיוחד. אפשר לראות את האש בעבודת ה' ואת הרצון להתחזק ביראת שמיים.

זה גורם לאנשים לחוש התרוממות רוחנית חזקה מאוד, ולכן הם נמשכים למעשי 'חסידות' כאלה.
אך זוהי חסידות ריקה, חסידות שאינה אמיתית. התנהגות כזו דומה לקליפת ביצה שאין אפרוח בתוכה. אין זה סותר את זה שלפעמים נראה מעשים כאלה אצל חסידים אמיתיים,

אבל הם יבואו רק בתור טפל, כמשהו צדדי המתלווה לחסידות האמיתית.
כמו שאמרנו, המעשים הללו אינם רעים. הם אפילו יכולים לנבוע מיראת שמיים ומתוך רצון טוב להתגבר בעבודת ה'. אך זו לא חסידות, אלא להפך,

זה מפחית מערכה של החסידות וגורם לאנשים לזלזל בה.
עד כאן למדנו מהי החסידות החיצונית. בהמשך יבאר הרמח"ל מהי החסידות האמיתית.


 

הרחבות
1.טעות הנגרמת מחוסר הבנה
"הִנֵּה לֹא עַל אֵלֶּה נוֹסָד הַחֲסִידוּת כְּלָל" – הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד') מבאר כיצד טעו אנשים לחשוב שהחסידות תלויה בסיגופים. אמנם היו חסידים שנהגו בסיגופים,

אך זה היה רק בדרך "רפואה" על מנת להרחיקם ממידות רעות שהיו בהם. "וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם (שהיו רק בדרך רפואה) - חשבום טובות...

בחושבם שיהיו כמותם, והתחילו לענות גופותיהם בכל מיני עינוי, וחשבו שהם קנו לעצמם מעלה, ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לה'...

והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תושג פחיתות מפחיתויות הנפש".
2. שליטה מלאה
"וְתִקּוּן הַמַּעֲשֶׂה בְּתַכְלִית" – הרמח"ל כתב שעל מנת להגיע לחסידות יש צורך בתיקון המעשים. הדבר הראשון שעל האדם לעשות כדי להגיע לכך הוא להגיע לשליטה על כל כוחותיו.

כך מתאר רבי יהודה הלוי (ריה"ל) את החסיד: "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופית...

וחוסם הכוחות התאוויים ומונע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה...

וחוסם הכוחות הכעסנים המבקשים לנצוח...ואחר זאת ההצעה ינהיג הכוח החפצי (=הרצון) כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה,

ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה...ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצוות מנהיגם...

ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה לא יוסיף עליו, ולא יבטא בתפילתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר, אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה..."

ריה"ל ממשיך לבאר שלאחר שיגיע החסיד לשליטה בכל כוחותיו, יוכל להשתמש בהם להשגת מעלות רוחניות (ספר הכוזרי מאמר שלישי ה).


 

שאלות לדיון
מדוע נצרכת חכמה גדולה כל כך כדי להבין ולהפנים מהי חסידות?
מהי חסידות אמיתית?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ח חלק א': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד