פרק י"ז

ט"ז אב ה'תשע''ד 07:00

טהרת הלב היא כאמור התרחקות מאינטרסים ושיקולים זרים. כדי לקנות את תכונת הנפש של הטהרה יש להתבונן עד כמה חסרי ערך וחסרי משמעות אמיתית הם הנאות העולם – התאווה והכבוד.

כאשר מתרגלים לאהוב רק את האמת, נבנית בהדרגתיות שנאה לכל מה שאיננו מונע משיקולים אמיתיים וטהורים. ההכנה לפני עשיית המצוות חשובה כדי לקיים אותן בטהרת הלב.
הִנֵּה הַדֶּרֶךְ לְהַשִּׂיג הַמִּדָּה הַזֹּאת קַל הוּא לְמִי שֶׁכְּבָר הִשְׁתַּדֵּל וְהִשִּׂיג הַמִּדּוֹת הַשְּׁנוּיוֹת עַד הֵנָּה. כִּי הִנֵּה כְּשֶׁיַּחְשֹׁב וְיִתְבּוֹנֵן עַל פְּחִיתוּת תַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם וְטוֹבוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה,

יִמְאַס בָּהֶם וְלֹא יַחְשְׁבֵם אֶלָּא לְרָעוֹת וּלְחֶסְרוֹנוֹת הַטֶּבַע הַחָמְרִי הֶחָשׁוּךְ וְהַגַּס. וּבְהִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ הֱיוֹתָם מַמָּשׁ חֶסְרוֹנוֹת וְרָעוֹת וַדַּאי שֶׁיֵּקַל לוֹ לְהִבָּדֵל מֵהֶם וְלַהֲסִירָם מִלִּבּוֹ,

עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיַּעֲמִיק וְיַתְמִיד לְהַכִּיר פְּחִיתוּת הַחָמְרִיּוּת וְתַעֲנוּגָיו יוֹתֵר יִהְיֶה נָקֵל לוֹ לְטַהֵר מַחְשְׁבוֹתָיו וְלִבּוֹ שֶׁלֹּא לִפְנוֹת אֶל הַיֵּצֶר כְּלָל בְּשׁוּם מַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים, אֶלָּא יִהְיֶה בַמַּעֲשִׂים הַחָמְרִיִּים כְּאָנוּס, לֹא זוּלַת:
וְאָמְנָם, כְּמוֹ שֶׁטָּהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה חִלַּקְנוּהָ לִשְׁנֵי חֲלָקִים, הָאֶחָד בַּמַּעֲשִׂים הַגּוּפָנִיִּים וְהָאֶחָד בְּמַעֲשֵׂי הָעֲבוֹדָה, כֵּן הָעִיּוּן הַמִּצְטָרֵךְ כְּדֵי לִקְנוֹתָהּ יִתְחַלֵּק לִשְׁנַיִם. כִּי הִנֵּה לְטַהֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי גּוּפָנִיּוּתוֹ,

הַדֶּרֶךְ הוּא לְהַתְמִיד הִסְתַּכְּלוּתוֹ עַל פְּחִיתוּת הָעוֹלָם וְתַעֲנוּגָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וּלְטַהֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי עֲבוֹדָתוֹ, יַרְבֶּה הִתְבּוֹנְנוּתוֹ עַל תַּרְמִית הַכָּבוֹד וּכְזָבָיו וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ,

אָז יִנָּקֶה בְּעֵת עֲבוֹדָתוֹ מִפְּנוֹת אֶל הַשֶּׁבַח וְאֶל הַתְּהִלָּה אֲשֶׁר יְהַלְלוּהוּ בְנֵי הָאָדָם וְתִהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ פּוֹנָה בְּיִחוּד אֶל אֲדוֹנֶיהָ אֲשֶׁר הוּא תְהִלָּתֵנוּ וְהוּא כָל טוּבֵנוּ וּשְׁלֵמוּתֵנוּ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים י, כא), "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ":
וּמִן הַמַּעֲשִׂים הַמַּדְרִיכִים אֶת הָאָדָם לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, הוּא הַהַזְמָנָה לְדִבְרֵי הָעֲבוֹדָה וְהַמִּצְווֹת, וְהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּקִיּוּם הַמִּצְוָה בְּפֶתַע פִּתְאוֹם, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ עֲדַיִן מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וִיכוֹלָה לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה,

אֶלָּא יַזְמִין עַצְמוֹ לַדָּבָר וְיָכִין לִבּוֹ בְּמִתּוּן עַד שֶׁיִּכָּנֵס בְּהִתְבּוֹנְנוּת, וְאָז יִתְבּוֹנֵן מַה הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת וְלִפְנֵי מִי הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת, שֶׁהֲרֵי בְּהִכָּנְסוֹ בָּעִיּוּן הַזֶּה קַל הוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ מֵעָלָיו הַפְּנִיּוֹת הַחִיצוֹנוֹת, וְיִקְבַּע בְּלִבּוֹ הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית הָרְצוּיָה.

וְתִרְאֶה שֶׁהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּתָם וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְלִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ לִבָּם לַמָּקוֹם (עיין ברכות פרק ה משנה א), וּבְוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיוּ פוֹנִים שָׁעָה אַחַת לְבַטָּלָה,

אֶלָּא מִתְכַּוְּנִים וּמְכִינִים לִבָּם לַתְּפִלָּה שֶׁהָיָה לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל וְדוֹחִים מֵעֲלֵיהֶם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַזָּרוֹת וּמִתְמַלְּאִים הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַצְּרִיכָה. וְאוֹמֵר (איוב יא, יג), "אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּיךָ":
וְהִנֵּה מַפְסִידֵי הַמִּדָּה הֵם חֶסְרוֹן הַהִתְבּוֹנְנוּת עַל הָעִנְיָנִים שֶׁזָּכַרְנוּ, דְּהַיְנוּ, סִכְלוּת פְּחִיתוּת הַתַּעֲנוּגִים, רְדִיפַת הַכָּבוֹד וּמִעוּט הַהֲכָנָה לָעֲבוֹדָה. כִּי הַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֵם מְפַתִּים אֶת הַמַּחֲשָׁבָה וּמַמְשִׁיכִים אוֹתָהּ אֶל הַפְּנִיּוֹת,

כָּאִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת אֲשֶׁר תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים, וּכְבָר נִקְרְאוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת הַחִיצוֹנוֹת, "זְנוּת הַלֵּב", דִּכְתִיב (במדבר טו, לט), "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם",

כִּי נִמְצָא הַלֵּב פּוֹנֶה מִן הַמַּבָּט הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר הָיָה לוֹ לִקָּשֵׁר בּוֹ, אֶל הֲבָלִים וְדִמְיוֹנוֹת כּוֹזְבִים. וּמִעוּט הַהֲכָנָה גוֹרֵם לַסִּכְלוּת הַטִּבְעִי הַבָּא מִצַּד הַחֹמֶר שֶׁלֹּא יְגֹרַשׁ מִתּוֹכוֹ, וַהֲרֵי הוּא מַבְאִישׁ אֶת הָעֲבוֹדָה בְּסִרְחוֹנוֹ. וּנְבָאֵר עַתָּה מִדַּת הַחֲסִידוּת.
___________________________
השנויות – שלמדנו אותן. ההזמנה – ההכנה.


 

ביאורים

כדי לקנות את מידת הטהרה כל מה שמוטל עלינו הוא להתבונן. לשים לב. לשים לב כמה תאוות העולם לא מספקות אותנו באמת, ועד כמה לכבוד אין משמעות אמיתית. להבחין בדמיון שמכזב בנו ונותן לנו תחושה שבכבוד ובתאוות טמון כל אושרנו.

לזכור שכשאנו מגיעים אל היעד הנכסף שדמיינו לעצמנו, אנחנו מגלים שרימו אותנו ואין משהו אמיתי שבשבילו היה שווה לעבוד.
בנוסף, אנחנו שוכחים את העיקר, את האושר האמיתי. לכן עלינו לשים לב לעבודת ה' שאנו עומדים לבצע. לשים לב מה אנחנו עומדים לעשות. כמה אור וטוב אנחנו מביאים לעולם בכל מצוה. לשים לב לפני מי אנחנו עושים את המצווה – לפני בורא הכל, המטיב לכל.
כפי שמסיים הרמח"ל את הפרק, כשאנו לא מתבוננים הצד החומרי שבנו לא עוזב אותנו. אנחנו נשארים שפלים וגסים.
יש לנו נטיה טבעית לעולם החומרי. 'כח משיכה' כלפי מטה, לארץ. העולם ותענוגותיו מושכים אותנו אליו, והכוחות הנמוכים שבנו, התאווה והכבוד, שולטים בנו. ככה נולדנו.
כשאדם נולד, הכוחות הראשונים שמופיעים בו הם הכוחות השייכים לעולם החומרי. לאכול, לישון, לדאוג לעצמי. כוחות אלה הכרחיים כדי שהאדם יוכל להתקיים. אם הוא יעסוק כל הזמן בעולם הרוחני ולא ידאג לצד החומרי שלו, הוא לא יוכל לתפקד.

לכן בתחילת דרכו האדם קונה את הכלים הבסיסיים לקיומו הפרטי. כשהוא גדל, מתפתחים בו כוחות חדשים. הוא מתבגר ויכול לתפוס את העולם בצורה כללית ופנימית יותר.

מתפתחים בו כוחות של התבוננות ומחשבה. כוחות אלה דורשים אימון, ואם האדם לא יפעיל אותם הם לא יתפתחו. אם לא נעבוד על עצמנו ונתבגר, נשאר ילדים.
לכן אומר הרמח"ל שהעבודה הנדרשת היא התבוננות. להתרגל לשים לב לעולם הפנימי שקיים בתוכנו. להפעיל את הכוחות העדינים והנעלים יותר באדם, ולהיפגש עם האור הרוחני המאיר את עולמנו.


 

הרחבות
1. מדוע כל כך חשוב לברוח מן הכבוד?

יַרְבֶּה הִתְבּוֹנְנוּתוֹ עַל תַּרְמִית הַכָּבוֹד וּכְזָבָיו– כשחסר לאדם משהו מבפנים, הוא הולך לחפשו בחוץ. אדם שאין לו מספיק תוכן חיובי, מרגיש צורך להשיג כבוד מאחרים. אולם פתרון זה הוא טעות. במקום להסתפק בפתרונות "חיצוניים",

שיחפו על תחושת הריקנות הפנימית, צריך האדם לפתח את עצמו, להתרומם, ולהתמלא בתוכן חיובי, ואז יוכל להשתחרר מהצורך לכבוד ויצליח להגיע ליחס נכון בינו לבין הזולת (על פי מידות ראי"ה, כבוד, סעיף ד).
2. מטרתם של חסידים הראשונים
הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּתָם– לשם מה ראו חסידים הראשונים צורך לשהות לפני התפילה? מסביר הרב קוק זצ"ל שגם אם מידותיו ונטיות ליבו של האדם אינן פונות לתכלית הטוב ניתן עדיין להגיע למצב בו יכול האדם לעמוד מול בוראו ולהתפלל אליו,

מכח זה ששכלו פונה לטוב, וגורם לו להיות במקום חיובי. אולם חסידים הראשונים לא הסתפקו בכך. הם - "היו שוהים שעה אחת, לישר גם כן דרכי טבעם, שהוא לבם, לאביהם שבשמים,שתהיה הנטיה הטבעית גם כן טהורהלפי השלימות העליון שהוא נוכח פני ד'",

לשם כך לא די היה בזמן מועט, כיוון שבניגוד לשכל, הלב הטבוע בחומריות צריך זמן כדי שיוכל להתרומם בהדרגה, עד שיזכה גם הוא להתכוון לאבינו שבשמים.
וכתב על מעשיהם רבי שניאור זלמן מלאדי: "ולא היו חוששין לביטול תורה אף שתלמוד תורה כנגד כולם מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות,

ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות תלמוד תורה וקודמת אליה, כמו שכתוב: ראשית חכמה יראת ה" (שו"ע הרב, הלכות תלמוד תורה, ד, ה).


 

שאלות לדיון
מה העיקר–ההכנה אל המצווה או קיום המצווה בפועל?
מה מיוחד במעלת המצווה של מי שעושה הכנה לקיומה?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ז: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד