פרק ט"ז חלק ב'

ט"ו אב ה'תשע''ד 07:00

אָמְנָם מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָאָדָם יוֹתֵר עִיּוּן וּמְלָאכָה רַבָּה הוּא תַּעֲרֹבֶת הָאִסּוּר, דְּהַיְנוּ, שֶׁלִּפְעָמִים הָאָדָם הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה מִצְוָה לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, שֶׁכָּךְ גָּזַר אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אָמְנָם לֹא יֶחְדַּל מִלְּשַׁתֵּף עִמָּהּ אֵיזֶה פְּנִיָּה אַחֶרֶת,

אוֹ שֶׁיְּשַׁבְּחוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם, אוֹ שֶׁיְּקַבֵּל שָׂכָר בְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ אִם לֹא יִהְיֶה מִתְכַּוֵּן מַמָּשׁ לְשֶׁיְּשַׁבְּחוּהוּ, בִּשְׂמֹחַ לִבּוֹ עַל הַשֶּׁבַח יַרְבֶּה לְדַקְדֵּק יוֹתֵר, כְּעֵין מַעֲשֶׂה שֶׁל בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן (עבודה זרה יח, א)

שֶׁהָיְתָה פוֹסַעַת פְּסִיעוֹת יָפוֹת, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁאוֹמְרִים, "כַּמָּה נָאוֹת פְּסִיעוֹתֶיהָ שֶׁל רִיבָה זוֹ", מִיָּד דִּקְדְּקָה יוֹתֵר. הֲרֵי הַתּוֹסֶפֶת הַזֶּה נוֹלַד מִכֹּחַ הַשֶּׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּהוּ, וְאָמְנָם אַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר כָּזֶה בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ,

עַל כָּל פָּנִים הַמַּעֲשֶׂה שֶׁתַּעֲרֹבֶת כָּזֶה בְּתוֹכוֹ — טָהוֹר לְגַמְרֵי אֵינֶנּוּ, כִּי הִנֵּה כְּשֵׁם שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁלְּמַטָּה אֶלָּא סֹלֶת נְקִיָּה מְנֻפָּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה (עיין משנה מנחות י, ד), שֶׁכְּבָר טָהַר לְגַמְרֵי מִכָּל סִיג,

כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עַל רְצוֹן מִזְבְּחוֹ הָעֶלְיוֹן לִהְיוֹת מֵעֲבוֹדַת הָאֵל הַשְּׁלֵמָה וְהַמֻּבְחֶרֶת אֶלָּא הַמֻּבְחָר שֶׁבַּמַּעֲשִׂים הַטָּהוֹר מִכָּל מִינֵי סִיג:
וְאֵינֶנִּי אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁהוּא זוּלַת זֶה יִהְיֶה נִדְחֶה לְגַמְרֵי, כִּי הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה וּמְשַׁלֵּם שְׂכַר הַמַּעֲשִׂים לְפִי מַה שֶּׁהֵם, אָמְנָם עַל הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה אֲנִי מְדַבֵּר, הָרְאוּיָה לְכָל אוֹהֲבֵי ה' בֶּאֱמֶת,

שֶׁלֹּא יִקָּרֵא בְּזֶה הַשֵּׁם אֶלָּא הָעֲבוֹדָה הַטְּהוֹרָה לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַפְּנִיָּה בָּהּ אֶלָּא לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלֹא לְזוּלָתוֹ. וְכָל מַה שֶּׁיִּתְרַחֵק מִן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת, כְּפִי הַרְבּוֹת רִחוּקוֹ כֵּן יִרְבֶּה הַחִסָּרוֹן בָּהּ.

הוּא מַה שֶּׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהלים עג, כה), "מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ". וְאָמַר כְּמוֹ כֵן (שם קיט, קמ), "צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ",

כִּי בֶאֱמֶת הָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית צְרִיכָה לִהְיוֹת צְרוּפָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַזָּהָב וּמִן הַכֶּסֶף, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר עַל תּוֹרָה (שם יב, ז), "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם":
וּמִי שֶׁהוּא עוֹבֵד ה' בֶּאֱמֶת, לֹא יִסְתַּפֵּק בָּזֶה בְמוּעָט וְלֹא יִתְרַצֶּה לָקַחַת כֶּסֶף מְעֹרָב בְּסִיגִים וּבְדִילִים, דְּהַיְנוּ, עֲבוֹדָה מְעֹרֶבֶת בִּפְנִיּוֹת לֹא טוֹבוֹת, אֶלָּא הַזַּךְ וְהַטָּהוֹר כָּרָאוּי,

וְאָז יִקָּרֵא עוֹשֶׂה מִצְוָה כְמַאֲמָרָהּ שֶׁעָלָיו אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת סג, א), "כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְמַאֲמָרָהּ, אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת", וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים סב, א),

"עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פּוֹעֲלָן וְדַבֵּר בָּהֶם לִשְׁמָן", וְהוּא מַה שֶּׁבּוֹחֲרִים אוֹתָם שֶׁהֵם עוֹבְדֵי ה' בְּלֵב שָׁלֵם, כִּי מִי שֶׁלֹּא נִתְדַּבֵּק עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּאַהֲבָה אֲמִתִּית, צֵרוּף הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת תִּהְיֶה לוֹ לְטֹרַח וּלְמַשָּׂא גָּדוֹל,

כִּי יֹאמַר מִי יוּכַל לַעֲמֹד בָּזֶה. וַאֲנַחְנוּ בְנֵי חֹמֶר יְלוּדֵי אִשָּׁה אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ אֶל הַזִּקּוּק וְהַצֵּרוּף הַזֶּה. אָמְנָם אוֹהֲבֵי ה' וַחֲפֵצֵי עֲבוֹדָתוֹ, הִנֵּה שָׂמֵחַ לִבָּם לְהַרְאוֹת אֱמוּנַת אַהֲבָתָם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְעַצֵּם בְּצֵרוּפָהּ וְטָהֳרָתָהּ,

הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּם דָּוִד עַצְמוֹ מַאֲמָרוֹ (תהלים קיט, קמ), "וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ":
וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה' עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה,

הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו. הוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר אֶל שְׁלֹמֹה בְּנוֹ (עיין דברי הימים א כח, ט), "כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת הוּא מֵבִין". וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קו, ב),

"רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי". כִּי אֵין דַּי לָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא בַּמַּעֲשִׂים לְבַדָּם שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂי מִצְוָה, אֶלָּא הָעִקָּר לְפָנָיו שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה טָהוֹר — לְכַוֵּן בָּהּ לְעֲבוֹדָה אֲמִתִּית. וְהִנֵּה הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ לְכָל חֶלְקֵי הַגּוּף וְנוֹהֵג בָּם,

וְאִם הוּא אֵינוֹ מֵבִיא עַצְמוֹ אֶל עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵין עֲבוֹדַת שְׁאָר הָאֵבָרִים כְּלוּם, כִּי אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה רוּחַ הַלֵּב לָלֶכֶת — יֵלֵכוּ. וּמִקְרָא כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ (משלי כג, כו), "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי".
___________________________
הרועים – הצדיקים מנהיגי האומה. רחמנא ליבא בעי – הקב"ה את טהרת הלב מבקש.


 

ביאורים

התביעה המתבקשת מן האדם הטהור, להתנהל מתוך טהרה אמיתית, הינה תביעה רחבה מאוד, המכילה התייחסות לכל פרטי המחשבה המצורפים למעשה האדם.

פעמים רבות פועל האדם מתוך כוונות קדושות וטהורות, אך למעשהו מצטרף נדנוד קל של מחשבות זרות. אמנם מחשבות אלו אינן פוגמות פגימה משמעותית מאוד, אולם עם כל זה קשה להגדיר את הפעולה הזו כפעולה טהורה לגמרי.
על אף החסרון שקיים בעשיית המעשה בצורה שאינה טהורה לחלוטין, מדגיש רבנו הרמח"ל כי ודאי גם על אופן כזה של קיום המצוה אין המעשה נדחה, ועושהו מקבל עליו שכר.

אבל זה לא מספיק. מי שהוא אוהב ה' באמת אינו מסכים להתפשר בדבר מהותי כל כך.
חוסר נכונותו של אוהב ה' האמיתי להתפשר בענייני טהרת המחשבה הינו חוסר נכונות טבעי ופשוט. כאשר האדם אוהב דבר גדול באהבת אמת, הוא מקריב את כולו למען הדבר.

הקרבה זו נראית אולי למשקיף מן הצד כהקרבה קשה ולא נעימה, אולם לאוהב עצמו היא נותנת עונג ושמחה רבה.
טהרה זו של המחשבה, היא העיקר המשמעותי ביותר בעבודת ה'. כאשר מייחד האדם את ליבו לעבודת ה' שלימה, מקבלת כל עבודתו מעמד שונה ומרומם, והוא יוצק תוכן ומהות רצויים למעשיו.

רק כאשר פועל האדם מתוך טהרה ניתן להגדירו כעובד ה' באמת. מדרגה זו של טהרת הלב היא זו שמבליטה את אבותינו הצדיקים, גדולי האומה, והיא אשר יוצרת את מדרגותיהם הגבוהות של הצדיקים.


 

הרחבות
1. עשיית המצוות מתוך טהרת הלב

הָעִקָּר לְפָנָיו שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה טָהוֹר – בימי הנביא ישעיהו, בדור הקרוב לחורבן בית המקדש הראשון, אמר הקב"ה לעם ישראל (ישעיה פרק כ"ט, פסוקים י"ג- י"ד):

"ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה: לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר".

הקב"ה מוכיח את עם ישראל על כך שאף שמקפידים על קיום מצוות ה', ה"לב" חסר. הקשר אל הבורא מצטמצם לקיום מצוות מעשיות כחובה בלבד, ולא כדבר רצוי ואהוב. וכדברי הרד"ק שם:

"כי מי שאינו עושה אלא מה שמצווה לבד ואינו מוסיף מעצמו אינו עושה הדבר מחפצו מרצונו".
בתוכחה זאת השתמש רבי יהודה החסיד בדבריו המפורסמים בספר חסידים (סימן מ"ו): "...

וכשהוא נוטל ידיו ומברך או כשמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו את המצות.

ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו את עבדו ישעיה ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהיה יראתם אותי מצות אנשים מלומדה.

אמר הקדוש ברוך הוא לישעיהו, ישעיה ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בי כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו, באים בביתי ומתפללים לפי תפלות הקבועות כמנהג אבותם בלא לב שלם...".


 

שאלות לדיון
המחבר כותב שקיום מצוות 'לשמה' הוא לקיימן מפני שכך גזר אבינו שבשמים. האם יש מדרגות נוספות של עבודת ה' לשמה?
מהו הטעם ש"רחמנא ליבא בעי"? מדוע אין די להקב"ה במעשה שיעשה עבדו?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק ט"ז חלק ב': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד