פרק י"ד

י"ב אב ה'תשע''ד 07:00

הפרישות מתחלקת לשלושה תחומים עיקריים: א. בהנאות; ב. בדינים (הלכה); ג: במנהגים (- פרישות מקשרים חברתיים מוגזמים המביאים להיסחפות אחרי החברה).

שלושת תחומים אלה מקיפים וכוללים את כל חיי האדם: ההנאה היא בין אדם לעצמו. הדינים הם בין אדם למקום. ואילו 'המנהגים' הם בין אדם לחבירו.

תכלית הפרישות היא בקשת הדבקות בה'. לשם כך ממעטים בהנאות ובקשרים חברתיים כדי לא להמשך יותר מדי אחרי הרצון ההמוני הנמוך. וכן משתדלים לחשוש בהלכה גם לדעות מיעוט שטעמם נראה.
חֶלְקֵי הַפְּרִישׁוּת הָרָאשִׁיִּים שְׁלֹשָׁה. כִּי הִנֵּה יֵשׁ פְּרִישׁוּת בַּהֲנָאוֹת, פְּרִישׁוּת בַּדִּינִים, פְּרִישׁוּת בַּמִּנְהָגִים:
הַפְּרִישׁוּת בַּהֲנָאוֹת הוּא מַה שֶּׁהִזְכַּרְנוּ בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לָקַחַת מִדִּבְרֵי הָעוֹלָם אֶלָּא מַה שֶּׁהַצֹּרֶךְ יַכְרִיחַ. וְדָבָר זֶה יַקִּיף עַל כָּל מַה שֶּׁהוּא תַּעֲנוּג לְאֶחָד מִן הַחוּשִׁים,

וְהַיְנוּ, בְּמַאֲכָלוֹת, בִּבְעִילוֹת, בְּמַלְבּוּשִׁים, בְּטִיּוּלִים, בִּשְׁמוּעוֹת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, רַק בַּיָּמִים שֶׁהָעֹנֶג בָּהֶם מִצְוָה:
הַפְּרִישׁוּת בַּדִּינִים הוּא לְהַחֲמִיר בָּהֶם תָּמִיד לָחוּשׁ אֲפִלּוּ לְדִבְרֵי יָחִיד בְּמַחֲלוֹקוֹת אִם טַעְמוֹ נִרְאֶה אֲפִלּוּ שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, וּבִתְנַאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֻמְרוֹ קֻלּוֹ, וּלְהַחֲמִיר בַּסְּפֵקוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָקֵל בָּהֶם.

וּכְבָר בֵּאֲרוּ לָנוּ הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין לז, ב), מַאֲמַר יְחֶזְקֵאל, "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה" (יחזקאל ד, יד) — "שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָהּ חָכָם וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּשַׂר כּוֹס כּוֹס".

וְהִנֵּה כָּל זֶה מֻתָּר הוּא מִן הַדִּין וַדַּאי אֶלָּא אִיהוּ דְאַחְמִיר אַנַּפְשֵׁיהּ. וּכְבָר זָכַרְתִּי לְמַעְלָה שֶׁאֵין לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁהֻתַּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, לַפְּרוּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְהַרְחִיק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וּמִן הַדּוֹמֶה לַדּוֹמֶה.

וְכֵן אָמַר מַר עוּקְבָא (חולין קה, א), "אֲנָא בְּהַאי מִלְּתָא חַלָא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא, דְּאִלּוּ אַבָּא כַּד אֲכַל בִּשְׂרָא הָאִידְנָא לָא הֲוָה אָכֵל גְּבִינָא עַד לְמָחָר כִּי הַשְׁתָּא,

וַאֲנָא בְּהַאי סְעוּדָתָא לָא אָכֵילְנָא בִּסְעוּדָתָא אַחֲרִיתִי אָכֵילְנָא". וּבְוַדַּאי שֶׁאֵין פְּסַק הַהֲלָכָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹשֶׂה, שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה מַר עוּקְבָא עוֹשֶׂה נֶגֶד זֶה,

אֶלָּא שֶׁאָבִיו מַחֲמִיר הָיָה בִּפְרִישׁוּתוֹ וּלְכָךְ הָיָה מַר עוּקְבָא קוֹרֵא עַצְמוֹ חַלָא בַּר חַמְרָא, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה פּוֹרֵשׁ כָּל כָּךְ כָּמוֹהוּ:וְהַפְּרִישׁוּת בַּמִּנְהָגִים הוּא הִתְבּוֹדְדוּת וְהַהִבָּדֵל מִן הַחֶבְרָה הַמְּדִינִית,

לְפַנּוֹת לִבּוֹ אֶל הָעֲבוֹדָה וְהַהִתְבּוֹנְנוּת בָּהּ כָּרָאוּי, וּבִתְנַאי שֶׁלֹּא יִטֶּה גַּם בָּזֶה אֶל הַקָּצֶה הָאַחֵר, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות יז, א), "לְעוֹלָם תְּהֵא דַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת",

וְכֵן אָמְרוּ (ברכות סג, ב), "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (ירמיה נ, לו) — "חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה",

אֶלָּא יִתְחַבֵּר הָאָדָם עִם הַטּוֹבִים זְמַן מַה שֶּׁמִּצְטָרֵךְ לוֹ לְלִמּוּדוֹ אוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וְיִתְבּוֹדֵד אַחַר כָּךְ לְהִדָּבֵק בֵּאלֹקָיו וּלְהַשִּׂיג דַּרְכֵי הַיֹּשֶׁר וְהָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית.

וּבִכְלָל זֶה — לְמַעֵט בְּדִבּוּרוֹ וְלִיזָּהֵר מִן הַשִּׂיחָה בְּטֵלָה, וְשֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹתָיו, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה מִן הָעִנְיָנִים שֶׁהָאָדָם מַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בָהֶם עַד שֶׁנִּשְׁאָרִים לוֹ בַּטֶּבַע אֶל תְּנוּעוֹתָיו:
וְהִנֵּה שְׁלֹשֶׁת הַחֲלָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֲמַרְתִּים לְךָ בִּכְלָלִים קְצָרִים, הִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁהֵם כּוֹלְלִים פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת מִפְּעֻלּוֹת הָאָדָם, וּכְבָר אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁהַפְּרָטִים אִי אֶפְשָׁר לִמָּסֵר כִּי אִם לְשִׁקּוּל הַדַּעַת, לְהַיְשִׁיר אוֹתָם עַל יֹשֶׁר הַכְּלָל וַאֲמִתּוֹ.
__________________________
בשמועות – בשמיעת שירים וכד'. בשר כוס כוס – בשר בהמה חולה שנשחטה בטרם תמות. אנא בהאי מילתא חלא בר חמרא וכו'– אני בעניין זה גרוע כחומץ בן יין ביחס לאבי.

אבי כשאכל בשר המתין מלאכול גבינה עד למחרת באותה בשעה, ואני ממתין רק עד לסעודה הבאה.


 

ביאורים
לאחר שלמדנו מהי הפרישות הרצויה ומהי הפרישות שאינה רצויה, עובר הרמח"ל לעסוק בסוגים השונים של הפרישות. הרמח"ל מגדיר שישנם שלשה סוגים של פרישות, והוא מפרטם אחד לאחד.
בכדי לעמוד כראוי על מהותה של הפרישות, ולהפוך אותה לחלק מהחיים שלנו, לא די בידיעה רחבה וכוללת שיש מושג כזה של פרישות,

אלא ישנו צורך לעמוד על הגוונים השונים של הפרישות. רבנו הרמח"ל טורח ומפרט לנו כל מין ומין ממיני הפרישות, בכדי לעוררנו להכרה רחבה ומקיפה, שמכילה בתוכה את כל הגוונים השונים של האדם.
הפרישות בהנאות – פרישות זו כוללת בתוכה את הצורך של האדם להתגבר על עצמו, ולא לעסוק יותר מדי במילוי צרכיו הגשמיים, כפי שהארכנו כבר בימים קודמים.
הפרישות בדינים – פרישות זו טובעת מן האדם להתרומם מעל העיסוק התמידי בשאלת המותר והאסור על פי ההגדרה היבשה. פרישות זו נועדה לרומם את האדם למצב בו הוא מתרחק מן האיסורים מאד מאד,

עד שכל מה שיש בו שמץ של קרבה לאיסור הוא נמנע מלעסוק בו.
הפרישות במנהגים – אמנם ידוע ומפורסם שכאשר אדם נמצא בחברה טובה הוא מושפע ממנה לטובה, אבל עם כל זה מלמדנו הרמח"ל שלמרות זאת לעתים יש מקום לפרוש גם מהחברה הטובה.

העיסוק של האדם בענייני יראת ה' הינו עיסוק שמצריך התאמה מלאה לעולמו הפנימי של האדם. כדי שיוכל האדם להגיע למצב בו הוא פועל בהתאמה מלאה לנפש שלו,

יש צורך חיוני שהאדם יפרוש לעיתים מהחברה ויעסוק בשאלה הפרטית היכן הוא נמצא, ומה מתאים לו עכשיו.
כאשר לוקח האדם את שלושת סוגי הפרישה הללו, ומשריש אותם בתוכו באמת, מתחולל באדם שינוי עמוק ופנימי, אשר כולל בתוכו התנהלות חדשה ומקיפה בכל מעשיו והרגליו.


 

הרחבות
1. בשביל מה להחמיר?
וּלְהַחֲמִיר בַּסְּפֵקוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָקֵל בָּהֶם – הנהגה זו, של החמרה בספקות כאשר מעיקר הדין ניתן להקל בהם, בנויה על מדרגה שבה עסק הרמח"ל בפרק הקודם.

אדם שמותר לו להקל מחמת הספק, ובכל זאת מחמיר על עצמו, עושה זאת מתוך הבנה שהמצוות אינן דבר שיש לעשותו כדי "לצאת ידי חובה" בלבד, אלא דבר חשוב ומהותי מאוד אצלו.

ולכן, כמו שכאשר ישנו חשש של סכנה, האדם נוקט אמצעי זהירות מופלגים אפילו כאשר החשש לפגיעה רחוק, כך גם במצוות ה' וקיום רצונו, שהם הדברים שבשבילם בא האדם לעולם, נזהר ה"פרוש" להתרחק מכל חשש עברה.
2. חשיבות השליטה על הדיבור
לְמַעֵט בְּדִבּוּרוֹ וְלִיזָּהֵר מִן הַשִּׂיחָה בְּטֵלָה – הגר"א יצא למסע לכיוון ארץ ישראל, ובצאתו השאיר לבני משפחתו איגרת (הנקראת עלים לתרופה), עם כמה הנהגות חשובות שינהגו בהיעדרו.

הוא כותב שם: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים (תעניות) וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו. וזה התשובה, וזה כל פרי העולם הבא... וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם.

וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין מלאך וברייה יכולים לשער... ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית כמו שכתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו",

"מוות וחיים ביד הלשון", אוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד ומה יתרון לבעל הלשון... והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו וכל שכן בגנותו..."

(נראה שכוונתו היא שגם דיבור חיובי על הזולת בעייתי, מכיוון שעלולים להיגרר לדבר בטעות גם בגנותו).


 

שאלות לדיון
מדוע לא החמיר מר עוקבא לשמור עשרים וארבע שעות בין בשר לחלב כאביו, מחמת קושי טכני או מהותי?
האם הקשר החברתי של בני אדם שלמים הוא רק כדי שיהיו מעורבים עם הבריות?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ד: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד