פרק י"ג – חלק ב'

י' אב ה'תשע''ד 07:00

אַךְ הָעִנְיָן הוּא, כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים רַבִּים וְעִקָּרִים יֵשׁ בַּדָּבָר. יֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בוֹ וְיֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו לְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ז, טז), "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה".

וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת, וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל כָּל הָרָעוֹת,

יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מַה שֶּׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵב,

דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם, אָמְנָם מִלּוּי הַכֶּרֶס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעֹל, וּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר מִינִים רָעִים,

כָּל שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד, וּמִפְּנֵי זֶה נִמְצָא הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּתֹקֶף עֲמַל הַסְּחוֹרָה וִיגִיעַת הַקִּנְיָן לְשֶׁתִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עֲרוּכָה כִּרְצוֹנוֹ,

וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ אֶל הָעָוֶל וְהַגָּזֵל, וּמִשָּׁם אֶל הַשְּׁבוּעוֹת וּכָל שְׁאָר הַחֲטָאִים הַבָּאִים אַחַר זֶה, וּמֵסִיר עַצְמוֹ מִן הָעֲבוֹדָה וּמִן הַתּוֹרָה וּמִן הַתְּפִלָּה, מַה שֶּׁהָיָה נִפְטָר מִכָּל זֶה לוּ מִתְּחִלָּתוֹ לֹא מָשַׁךְ עַצְמוֹ בְּהֲנָאוֹת אֵלֶּה.

וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ בְּעִנְיַן בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (סנהדרין עב, א), "עָמְדָה תּוֹרָה עַל סוֹף דַּעְתּוֹ" וְכוּ'. וְכֵן עַל עִנְיַן הַזְּנוּת אָמְרוּ (סוטה ב, א), "כָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן":
וְתִרְאֶה כִּי זֹאת הִיא תַּחְבּוּלָה גְדוֹלָה לָאָדָם לְמַעַן הִנָּצֵל מִיִּצְרוֹ, כִּי כֵּיוָן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בְּפֶרֶק הָעֲבֵרָה, קָשֶׁה עָלָיו לְנַצְּחוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ רָחוֹק מִמֶּנָּה יַשְׁאִיר עַצְמוֹ רָחוֹק, כִּי אָז יִהְיֶה קָשֶׁה לַיֵּצֶר לְקָרְבוֹ אֵלֶיהָ.

הִנֵּה הַבְּעִילָה עִם אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת הִיא הֶתֵּר גָּמוּר, אָמְנָם כְּבָר תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין (ברכות כב, ב), שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשֵׁיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים, לְפִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ מֻתָּר,

אָמְנָם כְּבָר הוּא מַטְבִּיעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל אָדָם הַתַּאֲוָה הַזֹּאת, וּמִשָּׁם יָכוֹל לִמָּשֵׁךְ אֶל הָאִסּוּר, וּכְמַאֲמָר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קז, א), "אֵבָר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ — רָעֵב, מַרְעִיבוֹ — שָׂבֵעַ".

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ בַשָּׁעָה הָרְאוּיָה וְהָעֵת הֶהָגוּן, אָמְרוּ עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ, ב) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֲנָאָתוֹ.

הַמַּלְבּוּשִׁים וְהַקִּשּׁוּטִים לֹא הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל יָפְיָם אוֹ עַל תַּבְנִיתָם, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָהֶם כִּלְאַיִם וְיִהְיֶה בָהֶם צִיצִית, וְאָז כֻּלָּם מֻתָּרִים. אָמְנָם מִי לֹא יֵדַע שֶׁמִּלְּבִישַׁת הַפְּאֵר וְהָרִקְמָה תִּמָּשֵׁךְ הַגַּאֲוָה,

וְגַם הַזְּנוּת יִגְבֹּל בָּהּ, מִלְּבַד הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהָעֹשֶׁק הַנִּמְשָׁכִים מִכָּל מַה שֶּׁהוּא יָקָר עַל הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין בראשית רבה כב, ו), "כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַיֵּצֶר, אָדָם שֶׁתּוֹלֶה בַּעֲקֵבוֹ,

מְמַשְׁמֵשׁ בְּגָדָיו, וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ, אָמַר, זֶה שֶׁלִּי". הַטִּיּוּל וְהַדִּבּוּר אִם אֵינוֹ בִדְבַר אִסּוּר וַדַּאי דִּין תּוֹרָה מֻתָּר הוּא, אָמְנָם כַּמָּה בִּטּוּל תּוֹרָה נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ? כַּמָּה מִן הַלָּשׁוֹן הָרָע? כַּמָּה מִן הַשְּׁקָרִים? כַּמָּה מִן הַלֵּיצָנוּת?

וְאוֹמֵר (משלי י, יט), "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע": כְּלַל הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם אֵינָם אֶלָּא סַכָּנוֹת עֲצוּמוֹת, אֵיךְ לֹא יְשֻׁבַּח מִי שֶׁיִּרְצֶה לִימָּלֵט מֵהֶם, וּמִי שֶׁיַּרְבֶּה לְהַרְחִיק מֵהֶם. זֶהוּ עִנְיַן הַפְּרִישׁוּת

הַטּוֹב שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו. הוּא מַה שֶּׁהִשְׁתַּבַּח רַבִּי בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְתִּי, שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה,

עִם הֱיוֹתוֹ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, וְשֻׁלְחָנוֹ שֻׁלְחַן מְלָכִים בְּהֶכְרֵחַ לִיקָר נְשִׂיאוּתוֹ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יא, א), "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" — "זֶה רַבִּי וְאַנְטוֹנִינוּס שֶׁלֹּא פָּסַק מֵעַל שֻׁלְחָנָם" וְכוּ'. וְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כְּמוֹ כֵן.

וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים שֶׁזָּכַרְתִּי כֻּלָּם מְקַיְּמִים וּמוֹרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִפְרֹשׁ מִכָּל מַה שֶּׁהוּא תַּעֲנוּג עוֹלָמִי, לְמַעַן לֹא יִפֹּל בְּסַכָּנָתוֹ.



ביאורים
ישנן דתות הרואות ב'חומר' דבר רע המצריך מלחמה נגדו. לעומת זאת, התורה מלמדת אותנו כי גם ה'חומר' הוא יצירה אלוקית, וגם לו יש תפקיד. אם כן, מהו מקומה של הפרישות?
רבנו הרמח"ל מגדיר כי ישנם שני סוגים של התייחסויות אל עולם החומר – חיובית ושלילית (בפרישות השלילית נעסוק בעז"ה מחר).

הפרישות החיובית היא הפרישות אשר נועדה לשמור על מסגרת חיים תקינה המתאימה לרצון ה'. פעמים רבות האדם נמשך אחרי כל מיני דברים המותרים לו מצד הדין, אך בסופו של דבר משיכה זו עלולה להסב לו נזק רב.

לדוגמה, כאשר אדם מרגיל את עצמו לאכול אוכל מאוד מיוחד, והוא מתמכר אליו, הוא נצרך להתמודד עם כל מיני מציאויות של פיתויים, אשר פעמים רבות גובלים באיסורים.
אם נעמיק בהבנת התופעה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי המשיכה של האדם אחרי הפיתויים הללו, נגלה כי למעשה עיקר החיפוש שלו הוא אחרי התועלת הפרטית שהוא מקבל.

חיפוש זה של תועלת פרטית גורם לאדם לשקוע כל הזמן בצורך לספק לעצמו עוד ועוד תאוות ומשיכות, וכך הוא מרגיל את עצמו לחשוב כל הזמן רק על עצמו.

מחשבות אלו גורמות לאדם נזק רב, מפני שאט אט הוא שוכח את ה' אלוקיו, זוכר רק את 'עצמו' וזונח את עיקרי העבודה הרצויה. כאן באה מקומה של הפרישות החיובית.

פרישות זו משחררת את האדם מהשעבוד שלו לעינוגי הגוף ולסיפוק הנאה עצמית, ומאפשרת לו להיפתח, להתרומם ולהתקדש.

 


 

הרחבות
למי ראויה הפרישות?

שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו – דבר ברור ומובן הוא שמידת הפרישות אינה מתאימה לכל אחד.

אם כן עלינו לשאול מה יהיה המדד לפיו יוכל האדם לדעת אם מתאימה לו הפרישות, וכיצד תתיישב בנפש מידה זו הסותרת לכאורה את כוחות הנפש הטבעיים?
הרב קוק (עין אי"ה- ברכות, פרק ב', פיסקא ל"א) התייחס לעניין זה וכתב: "לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עולם הזה, בחיים המדיניים,

ובהם הוא מלא רצון ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמידתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם על ידי פרישותו לא יקנה קדרות הנפש , רק שתהיה נפשו מלאה אורה וצהלה .

כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה, ויהי' אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים , אז יבא לשלמות האמיתי. וזהו שתהיה תורתך אומנותנו,

ובהיותנו נתונים במעלה העליונה של הפרישות, שלא נצטרך להתעסק בעסקי העולם והחושים, לא ידוה לבנו מחסרון הטבעי של חבורת עסקי חיי עולם.

ואל יחשכו עינינו מערגם ליזון במנעמי החושים, רק תהיה פרישתנו באהבה ורוממות הנפש".
האדם המתאים למידת הפרישות, דומה לחתן בשעת חתונתו שגם אם יציעו לו לצאת לטיולים או למשחקים, מיוחדים ככל שיהיו, הוא יסרב, שהרי עסוק הוא בשמחה גדולה ומרוממת מאין כמוה,

עד שנפשו אינה משתוקקת כלל להנאות קטנות ממנה. לאדם כזה, שאור התורה והקודש ממלא אותו כל כך עד שהעיסוק בענייני החומר אינו מהווה צורך נפשי עבורו (וכמובן, כל "פרוש", לפי מדרגתו) – ראויה מידת הפרישות.


 

שאלות לדיון
מדוע הרואה סוטה בקלקולה צריך להינזר מן היין? אדרבה, הוא יתרחק בעצמו מהאיסור שהרי ראה כמה מכוער הדבר.
מהו הגבול בין צורך אמיתי למותרות?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ג – חלק ב': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד