פרק י"ג – חלק א'

ט' אב ה'תשע''ד 07:00

תכלית הספר היא כאמור דמותו של החסיד. החסידות, כפי שעוד נראה, היא תכונת נפש בה האדם עסוק בהשפעה ונתינה. מידת הפרישות היא המסלול אותו יש לעבור בדרך לקניית החסידות.

כדי להתרגל למצב שבו איננו משועבדים להנאות העולם הזה אנו מתרגלים בהדרגה לפרוש מהנאות העולם ולהתרגל להשתמש במינימום הנדרש לקיום.

זוהי הדרכה מאד אישית ולא קלה ועל כן לא גזרו חז"ל על הפרישות. עם זאת, חשוב לזכור שפרישות יתירה, גם מהמוכרח, המלווה בעינוי גופני הינה רעה גם כן. הפרישות הינה אמצעי זהירות מלהשתעבד להנאות העולם הזה.
הַפְּרִישׁוּת, הִיא תְּחִלַּת הַחֲסִידוּת. וְתִרְאֶה שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ עַד עַתָּה הוּא מַה שֶּׁמִּצְטָרֵךְ אֶל הָאָדָם לְשֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק, וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה הוּא לְשֶׁיִּהְיֶה חָסִיד.

וְנִמְצָא הַפְּרִישׁוּת עִם הַחֲסִידוּת הוּא כְּמוֹ הַזְּהִירוּת עִם הַזְּרִיזוּת, שֶׁזֶּה בְּסוּר מֵרָע וְזֶה בַּעֲשֵׂה טוֹב. וְהִנֵּה כְּלַל הַפְּרִישׁוּת הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות כ, א),

"קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לָךְ", וְזֹאת הִיא הוֹרָאָתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה עַצְמָהּ פְּרִישׁוּת, רוֹצֶה לוֹמַר, לִהְיוֹת פּוֹרֵשׁ וּמַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר, וְהַיְנוּ שֶׁאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דְבַר הֶתֵּר, וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לְשֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּאִסּוּר עַצְמוֹ.

וְהָעִנְיָן, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ גְרָמַת רָע אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו אֵינוֹ גוֹרֵם לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינֶנּוּ רָע מַמָּשׁ, יִרְחַק וְיִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ:
וְהִתְבּוֹנֵן וְתִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ כָּאן שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יֵשׁ הָאִסּוּרִים עַצְמָם וְיֵשׁ סְיָגוֹתֵיהֶם, וְהֵם הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּשְׁמָרוֹת שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל,

וְיֵשׁ הַהֶרְחֵקִים שֶׁמֻּטָּל עַל כָּל פָּרוּשׁ וּפָרוּשׁ לַעֲשׂוֹת לִהְיוֹת כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה גְּדָרִים לְעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ, לְהַנִּיחַ מִן הַהֶתֵּרִים עַצְמָם שֶׁלֹּא נֶאֶסְרוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל וְלִפְרֹשׁ מֵהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְרֻחָק מִן הָרָע הֶרְחֵק גָּדוֹל:
וְאִם תֹּאמַר, מִנַּיִן לָנוּ לִהְיוֹת מוֹסִיפִים וְהוֹלְכִים בְּאִסּוּרִים, וַהֲרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ירושלמי נדרים פרק ט הלכה א), "לֹא דַּיֶּךָּ מַה שֶּׁאָסְרָה תוֹרָה שֶׁאַתָּה בָא לֶאֱסֹר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים?",

וַהֲרֵי מַה שֶּׁרָאוּ הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּחָכְמָתָם שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱסֹר וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת כְּבָר עָשׂוּהוּ, וּמַה שֶּׁהִנִּיחוּ לְהֶתֵּר הוּא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּ הֱיוֹתוֹ רָאוּי לְהֶתֵּר וְלֹא לְאִסּוּר,

וְלָמָּה נְחַדֵּשׁ עַתָּה גְּזֵרוֹת אֲשֶׁר לֹא רָאוּ הֵם לִגְזֹר אוֹתָם? וְעוֹד שֶׁאֵין גְּבוּל לַדָּבָר הַזֶּה, וְנִמְצָא אִם כֵּן הָאָדָם שׁוֹמֵם וּמְעֻנֶּה וְלֹא נֶהֱנֶה מִן הָעוֹלָם כְּלָל, וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ירושלמי קדושין פרק ד, הלכה יב),

שֶׁעָתִיד אָדָם לִתֵּן דִּין לִפְנֵי הַמָּקוֹם עַל כָּל מַה שֶּׁרָאוּ עֵינָיו וְלֹא רָצָה לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֻתָּר לוֹ וְהָיָה יָכוֹל, וְאַסְמְכוּהָ אַקְּרָא (קהלת ב, י),

"וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם" — הַתְּשׁוּבָה הִיא, כִּי הַפְּרִישׁוּת וַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח, וְהִזְהִירוּ עָלָיו הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ (ספרא קדושים פרשה א ה"ב),

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) — "פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ". עוֹד אָמְרוּ (תענית יא, א), "כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא קָדוֹשׁ, קַל וָחֹמֶר מִנָּזִיר". עוֹד אָמְרוּ (עיין בפסיקתא דרב כהנא פסקא ו, נט, ב),

"צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג, כה), "זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים לוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ שְׁנֵי לִטְרִין שֶׁל יָרָק" וְכוּ'. עוֹד אָמְרוּ (כתובות קד, א) בְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ,

שֶׁבִּשְׁעַת מִיתָתוֹ זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו וְאָמַר, "גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא נֶהֱנֵיתִי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלִּי". עוֹד אָמְרוּ (עיין שם תוד"ה לא), "עַד שֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו,

יִתְפַּלֵּל עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו". הֵן כָּל אֵלֶּה מַאֲמָרִים מוֹרִים בְּפֵרוּשׁ צֹרֶךְ הַפְּרִישׁוּת וְהַחוֹבָה בּוֹ. אָמְנָם עַל כָּל פָּנִים צְרִיכִים אָנוּ לְתָרֵץ הַמַּאֲמָרִים הַמּוֹרִים הֵפֶךְ זֶה:

___________________________
ואסמכוה אקרא – והסמיכו לדרוש מהפסוק. אצלתי – הבדלתי.



ביאורים
את 'מסילת ישרים' ניתן לחלק לשלוש מדרגות יסודיות של עבודת ה', כאשר בכל מדרגה ישנן מספר מידות המתאימות אל אותה המדרגה.

מדרגות אלו מופיעות בספרנו בסדר עולה מן היסוד המחויב ועד למדרגה הגבוהה ביותר. שלוש המדרגות הן מדרגת הצדיק , החסידו הקדוש .
מידות הזהירות, הזריזות והנקיות בהן עסקנו עד עכשיו שייכות אל מדרגת הצדיק, ואילו עכשיו, לאחר לימודן וביסוסן של מידות אלו, עובר העיסוק אל מדרגת החסיד.
השלב הראשון שבו עוסק הרמח"ל ביחס למדרגת החסיד הוא מידת ה'פרישות'. הפרישות כשמה כן היא – לנהוג בפרישות ולשמור מרחק מסוים מעולם החומר.

פרישה זו איננה פרישה רק מהדברים האסורים, כמו חזיר וכדומה, אלא אף מהדברים המותרים שלא אסרה אותם התורה, כמו ממתקים וכדומה.
הנהגת הפרישות מקובלת אמנם בדתות אחרות, אבל דווקא אצלנו זו דרך בעייתית מאוד. במקומות רבים אנו רואים שחז"ל אינם רואים באור חיובי את הפרישה מהחומר.

ביטוי להשקפה זו של חז"ל ביחס לפרישות, מביא הרמח"ל מהירושלמי: "עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו".
דברים אלו של חז"ל מביאים אותנו להבנה שישנם מינים שונים של פרישות, ואינה דומה הפרישות הנהוגה אצל הדתות האחרות לפרישות זו. צריך, אם כן, להבין כיצד, מתי ולמה יש מקום לדרך הנהגה זו. בשאלה זו נעסוק מחר.


 

הרחבות
האם להמשיך ללמוד במסילת ישרים בפרקי החסידות?
שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ עַד עַתָּה הוּא מַה שֶּׁמִּצְטָרֵךְ אֶל הָאָדָם לְשֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק, וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה הוּא לְשֶׁיִּהְיֶה חָסִיד – ספר מסילת ישרים עסק עד עתה בצדיק.

השאיפה להיות צדיק צריכה להיות שאיפתו של כל אדם – לברוח מהרע ולעשות טוב. אולם מדרגת החסיד אינה מדרגתו של כל אחד. מכאן עלינו לשאול האם גם לאחר ירידת הדורות, שייך עדיין העיסוק בפרקים אלו?
ראשית, גם בדורותינו יש אנשים שפרקים אלו מתאימים להם. בנוסף לזה, אדם הלומד פרקים אלו לא מתוך גאווה, כאילו הוא שייך למדרגת החסידים כאשר הוא עדיין רחוק ממנה,

אלא מתוך ידיעת ערכו, יחד עם ניסיון להתרומם כפי כוחותיו ויכולותיו, יוכל להתרומם רבות מתוך פרקים אלו (על פי ביאורו של הרב שלמה אבינר).
ניקח לדוגמה את הפרישות. בתוך מידה זו מצויות מדרגות רבות. יש אדם שהגיע למדרגה שבה מתאים לו להיות פרוש כמעט לגמרי מענייני העולם הזה,
האחר מסוגל מידי פעם להתנזר מכמה דברים, ויש מי שמצוי רחוק ממדרגות אלו, אולם גם הוא צריך להקפיד שלא להיות זולל וסובא, לתת מקום בחייו גם לעניינים רוחניים,

ולא לעסוק כל הזמן בהנאות גשמיות גם אם הן מותרות. דבר זה יכול להיעשות בדרך של נשיאת עיניים למידת הפרישות, ואחיזה בה כפי כוחו ומדרגתו של כל אדם.


 

שאלות לדיון
מדוע אין לאסור דברים שהתורה לא אסרה?
למה אדם ייתן את הדין על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ג – חלק א': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד