פרק י"א – חלק י"ד

ז' אב ה'תשע''ד 07:00

יְתֵרָה עָלֶיהָ חֶמְדַּת הַכָּבוֹד, כִּי כְבָר הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְבֹּשׁ הָאָדָם אֶת יִצְרוֹ עַל הַמָּמוֹן וְעַל שְׁאָר הַהֲנָאוֹת, אַךְ הַכָּבוֹד הוּא הַדּוֹחֵק, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִסְבֹּל וְלִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ פָּחוּת מֵחֲבֵרָיו, וְעַל דָּבָר זֶה נִכְשְׁלוּ רַבִּים וְנֶאֶבְדוּ.

הִנֵּה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט לֹא נִטְרַד מֵהָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא בַּעֲבוּר הַכָּבוֹד, הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קב, א), "תְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבִגְדוֹ, אָמַר לוֹ, חֲזֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן.

אָמַר לוֹ, מִי בָּרֹאשׁ? אָמַר לוֹ, בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ, אָמַר לוֹ, אִי הָכֵי לָא בָּעִינָא". מִי גָרַם לְקֹרַח שֶׁיֹּאבַד הוּא וְכָל עֲדָתוֹ עִמּוֹ? אֶלָּא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (במדבר טז, י), "וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה",

וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה יח, ב) הִגִּידוּ לָנוּ, כִּי כָל זֶה נִמְשַׁךְ מִפְּנֵי שֶׁרָאָה אֱלִיצָפָן בֶּן עוּזִיאֵל נָשִׂיא, וְהָיָה רוֹצֶה לִהְיוֹת הוּא נָשִׂיא בִּמְקוֹמוֹ. הוּא שֶׁגָּרַם לְפִי דַעַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין זהר ח"ג, קנח, א)

אֶל הַמְרַגְּלִים שֶׁיּוֹצִיאוּ דִבָּה עַל הָאָרֶץ, וְגָרְמוּ מִיתָה לָהֶם וּלְכָל דּוֹרָם — מִיִּרְאָתָם פֶּן יִמְעַט כְּבוֹדָם בִּכְנִיסַת הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הֵם נְשִׂיאִים לְיִשְׂרָאֵל, וְיַעַמְדוּ אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם.

עַל מָה הִתְחִיל שָׁאוּל לֶאֱרֹב אֶל דָּוִד? אֶלָּא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יח, ז-ט), "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ, הִכָּה שָׁאוּל וְכוּ' וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה".

מִי גָרַם לוֹ לְיוֹאָב שֶׁיָּמִית אֶת עֲמָשָׂא? אֶלָּא הַכָּבוֹד, שֶׁאָמַר לוֹ דָוִד (שמואל ב יט, יד), "אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים":
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הַכָּבוֹד הוּא הַדּוֹחֵק אֶת לֵב הָאָדָם יוֹתֵר מִכָּל הַתְּשׁוּקוֹת וְהַחֶמְדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְאִלּוּלֵי זֶה כְּבָר הָיָה הָאָדָם מִתְרַצֶּה לֶאֱכֹל מַה שֶּׁיּוּכַל, לִלְבֹּשׁ מַה שֶּׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ, וְלִשְׁכֹּן בְּבַיִת שֶׁתַּסְתִּירֵהוּ מִן הַפְּגָעִים,

וְהָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ קַלָּה עָלָיו, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ לְהַעֲשִׁיר כְּלָל, אֶלָּא שֶׁלְּבִלְתִּי רְאוֹת עַצְמוֹ שָׁפָל וּפָחוּת מֵרֵעָיו — מַכְנִיס עַצְמוֹ בָּעֳבִי הַקּוֹרָה הַזֹּאת, וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ. עַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד, כא),

"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". וְהִזְהִירוּנוּ (שם ו, ד), "אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד". כַּמָּה הֵם שֶׁמִּתְעַנִּים בָּרָעָב וְיַשְׁפִּילוּ אֶת עַצְמָם לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וְלֹא יִתְעַסְּקוּ בִּמְלָאכָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה מְכֻבֶּדֶת בְּעֵינֵיהֶם,

מִיִּרְאָתָם פֶּן יִמְעַט כְּבוֹדָם, הֲיֵשׁ לְךָ הוֹלֵלוּת גָּדוֹל מִזֶּה? וְיוֹתֵר יִרְצוּ בְּבַטָּלָה הַמְּבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם וְלִידֵי זִמָּה וְלִידֵי גָזֵל וְלִידֵי כָּל גּוּפֵי עֲבֵרוֹת, שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיל מַעֲלָתָם וּלְהַבְזוֹת כְּבוֹדָם הַמְדֻמֶּה.

וְאָמְנָם חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲשֶׁר הוֹרוּנוּ וְהִדְרִיכוּנוּ תָּמִיד בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת, אָמְרוּ (אבות א, י), "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנוֹא אֶת הָרַבָּנוּת". וְאָמְרוּ עוֹד (פסחים קיג, א),

"פְּשׁוֹט נְבֵלְתָּא בְּשׁוּקָא וְלָא תֵּימַר, גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא, כָּהֲנָא אֲנָא". וְאָמְרוּ עוֹד (בבא בתרא קי, א), "לְעוֹלָם יַעֲבֹד אָדָם עֲבוֹדָה שֶׁהִיא זָרָה לוֹ וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת":כְּלַל הַדְּבָרִים,

הַכָּבוֹד הוּא מִן הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים אֲשֶׁר לָאָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת עֶבֶד נֶאֱמָן לְקוֹנוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא חָס עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, כִּי עַל כָּל פָּנִים יִצְטָרֵךְ לְמַעֵט בִּכְבוֹד שָׁמַיִם מִפְּנֵי סִכְלוּתוֹ.

זֶה הוּא מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שמואל ב ו, כב), "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". וְהַכָּבוֹד הָאֲמִתִּי אֵינוֹ אֶלָּא יְדִיעַת הַתּוֹרָה בֶּאֱמֶת, וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ו, ג),

"אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, לה), 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ'", וְזוּלָתָהּ אֵינוֹ אֶלָּא כָּבוֹד מְדֻמֶּה וְכוֹזֵב, הֶבֶל וְאֵין בּוֹ מוֹעִיל. וְרָאוּי הַנָּקִי לְהִנָּקוֹת וּלְהִטָּהֵר מִמֶּנּוּ טָהֳרָה גְמוּרָה אָז יַצְלִיחַ:
וְהִנֵּה כָּלַלְתִּי עַד הֵנָּה רַבִּים מִפְּרָטֵי הַנְּקִיּוּת, וְזֶה בִּנְיַן אָב לְכָל שְׁאָר הַמִּצְווֹת וְהַמִּדּוֹת כֻּלָּם, "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (משלי א, ה):
וְהִנֵּה אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַכְחִישׁ שֶׁיֵּשׁ קְצָת טֹרַח לָאָדָם לְהַגִּיעַ אֶל הַנְּקִיּוּת הַזֶּה, אַף עַל פִּי כֵן אוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵין צָרִיךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה לִכְאוֹרָה, וְהַמַּחֲשָׁבָה בַּדָּבָר הַזֶּה קָשָׁה מִן הַמַּעֲשֶׂה,

כִּי כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הָאָדָם בְּלִבּוֹ וְיִקְבַּע בִּרְצוֹנוֹ בִּקְבִיעוּת לִהְיוֹת מִבַּעֲלֵי הַמִּדָּה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, הִנֵּה בִּמְעַט הֶרְגֵּל שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ בָּזֶה, תָּשׁוּב לוֹ קַלָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לַחְשֹׁב, זֶה הַדָּבָר שֶׁהַנִּסָּיוֹן יוֹכִיחַ אֲמִתּוֹ.
___________________________
אי הכי לא בעינא – אם כך, איני רוצה.


 

ביאורים
קנאה היא מידה שמופנית כלפי הזולת. החמדה והתאווה דומות לה, אלא שאינן ביחס לסביבה דווקא. חמדת הממון היא הרדיפה אחר תענוגות הגוף, ותאוות הכבוד היא במישור האישיות, היא צורך 'רוחני' יותר.
הרדיפה אחר הממון גורמת לאדם לאבד את סולם הערכים הנכון. הוא לא רוצה כסף בשביל מטרה גדולה, אלא רק לצורך הנאה. כך הוא דורס ערכים חשובים בדרך בלי לשים לב.

ההשתוקקות לכסף מעוורת אותו, והוא לא שבע ממה שיש לו, כי תמיד הוא יכול להרוויח יותר, וכשיהיה לו יותר ייפתחו לפניו אפשרויות רבות יותר. 
הכבוד הוא הכוח המניע את האדם לקנא, לרדוף אחר הממון ובכלל, לרצות שיכבדו אותו. זהו כוח חזק מאד, כי הוא נותן לאדם תחושת ערך עצמי ואת ההרגשה שיש לו כוחות ויכולת השפעה.
בפועל, החיפוש המתמיד אחר הכבוד יכול רק לפגוע. מי שמחפש לפרנס את משפחתו ומבין שהיא העיקר, יעבוד בכל עבודה שימצא, על פי כישוריו, אך מי שמחפש דווקא משרה מכובדת,

יכול לדחות הצעות עבודה רבות עד שימצא משרה שנראית לו מתאימה למעמדו. כך גם מי שמחפש חברותא ללימוד או בן זוג לנישואים. אם שיקול דעתו יהיה תלוי בצורה שבה ייראה בעיני החברה,

לא בטוח שימצא את מבוקשו בקלות, וגם לאחר שימצא ייתכן שייתקל בקשיים, כי הכבוד שלו מעמיד אותו במרכז, ולא מאפשר לו לראות ערכים חשובים אחרים ואת הצרכים של האנשים בסביבתו.
רדיפת הכבוד פוגעת גם בעבודת ה' שלנו. מי שרודף אחרי הכבוד מחפש תהילה וזוהר, דברים חיצוניים. אין לו זמן לעצור ולעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו. ככל שהוא משתכר יותר מהכבוד שנותנים לו,

הוא שוכח שיש מלך אחר שמנהל את העניינים.

 


 

הרחבות
1. השלמה ליתר הבנה
"וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ..." – הפסוק שהובא במהדורה שלנו לא הובא במלואו, ועל מנת להבין את דברי הרמח"ל יש צורך להשלימו "... "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".
2. כבוד אמיתי
"אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה" – אנו מכבדים אדם שיש לו מעלה רמה, אך הכבוד האמיתי יינתן לאדם הלומד והולך בדרך התורה שכן התורה מביאה את האדם לשלמות בעולם הזה. 
3. הכבוד שייך לחכמים
"כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" – מדוע דווקא החכמים מגיעים אל הכבוד? זאת מבאר רבי מתניה היצרי (פירוש למסכת אבות ו' ג): "הנה הכבוד האמתי החכמים ינחלו אותו, לפי שיעמוד להם לעד מצד חכמתם ושלמותם,

אבל הכסילים הכבוד מרים קלונם, כי הכסיל כשיבוא למעלה ושררה כשיכבדוהו בני אדם יתנהג בגאווה ובוז...[ו]יפרסמו בני אדם חסרונו ויסור (מתפקידו) מהרה בבוז וקלון".
4. הטוב שבעמל והרע שבכבוד
"אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנוֹא אֶת הָרַבָּנוּת" – הרמב"ם בפירוש המשנה ביאר "כי בהעדר מלאכה יצר מצבו ויגזול ויעשוק" אך אם ירדוף אחרי השררה (בלשון המשנה - רבנות)

רבים יקנאו בו וישנאו אותו, וכן השררה תביא אותו לניסיונות של גאווה. 
ר' עובדיה מברטנורא ביאר את המשנה באופן שונה: "אהוב את המלאכה – אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שעמום. ושנא את הרבנות –

ולא תאמר אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה." לפי פירוש זה, חז"ל מלמדים את האדם שהעמל והמלאכה הם חיוביים ועל כן אין למאוס בהם.


 

שאלות לדיון
מה ההבדל בין כבוד חיובי לכבוד שלילי?
מהי משמעות הדבר שהכבוד האמיתי הוא ידיעת התורה באמת?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"א – חלק י"ד: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד