פרק י"א – חלק ז'

כ"ט תמוז ה'תשע''ד 07:00

הָרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע, כְּבָר חָמְרוֹ נוֹדָע, וְגֹדֶל עֲנָפָיו כִּי רַבּוּ מְאֹד, עַד שֶׁכְּבָר גָּזְרוּ אֹמֶר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְתִּי (בבא בתרא קסה, א), "וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע",

וְאָמְרוּ (ערכין טו, ב), "הֵיכִי דָמֵי אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע? כְּגוֹן דְּאָמַר הֵיכָא מִשְׁתַּכַּח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא", אוֹ שֶׁיְּסַפֵּר טוֹבָתוֹ לִפְנֵי שׂוֹנְאָיו, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִים דְּבָרִים קַלִּים וּרְחוֹקִים מִן הָרְכִילוּת,

הִנֵּה בֶּאֱמֶת מֵאָבָק שֶׁלּוֹ הֵם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הַרְבֵּה דְרָכִים לַיֵּצֶר. אֲבָל כָּל דִּבּוּר שֶׁיּוּכַל לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ נֶזֶק אוֹ בִּזָּיוֹן לַחֲבֵרוֹ, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הַשָּׂנאוּי וּמְתֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁאָמְרוּ עָלָיו (שם),

"כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע — כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר", וּקְרָא כְּתִיב (תהלים קא, ה), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית":
גַּם הַשִּׂנְאָה וְהַנְּקִימָה קָשֶׁה מְאֹד לְשֶׁיִּמָּלֵט מִמֶּנָּה לֵב הוּתַל אֲשֶׁר לִבְנֵי הָאָדָם, כִּי הָאָדָם מַרְגִּישׁ מְאֹד בְּעֶלְבּוֹנוֹתָיו, וּמִצְטַעֵר צַעַר גָּדוֹל. וְהַנְּקָמָה לוֹ מְתוּקָה מִדְבַשׁ, כִּי הִיא מְנוּחָתוֹ לְבַדָּה,

עַל כֵּן לְשֶׁיִהְיֶה בְכוֹחוֹ לַעֲזוֹב מַה שֶׁטִבְעוֹ מַכְרִיחַ אוֹתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו וְלֹא יִשְׂנָא מִי שֶׁהֵעִיר בּוֹ הַשִּׂנְאָה וְלֹא יִקֹּם מִמֶּנּוּ בְּהִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִנָּקֵם, וְלֹא יִטֹּר לוֹ,

אֶלָּא אֶת הַכֹּל יִשְׁכַּח וְיָסִיר מִלִּבּוֹ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה — חָזָק וְאַמִּיץ הוּא, וְהוּא קַל רַק לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, לֹא אֶל שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם.

אָמְנָם גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא, וְהַמִּקְרָאוֹת גְּלוּיִים בָּאֵר הֵיטֵב, אֵינָם צְרִיכִים פֵּרוּשׁ, "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (שם פסוק יח).

וְעִנְיַן הַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה יָדוּעַ, דְּהַיְינוּ, נְקִימָה — לִמָּנַע מֵהֵיטִיב לְמִי שֶׁלֹּא רָצָה לְהֵיטִיב לוֹ, אוֹ שֶׁהֵרַע לוֹ כְּבָר. וּנְטִירָה — לְהַכִּיר בְּעֵת שֶׁהוּא מֵיטִיב לְמִי שֶׁהֵרַע לוֹ אֵיזֶה זִכָּרוֹן מִן הָרָעָה שֶׁעָשָׂה לוֹ.

וּלְפִי שֶׁהַיֵּצֶר הוֹלֵךְ וּמַרְתִּיחַ אֶת הַלֵּב, וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד לְהַנִּיחַ לְפָחוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם אוֹ אֵיזֶה זִכָּרוֹן מִן הַדָּבָר, וְאִם לֹא יוּכַל לְהַשְׁאִיר זִכָּרוֹן גָּדוֹל, יִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁאִיר זִכָּרוֹן מוּעָט. יֹאמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל לָאָדָם,

אִם תִּרְצֶה לִתֵּן לָאִישׁ הַזֶּה אֶת אֲשֶׁר לֹא רָצָה הוּא לָתֵת לְךָ כְּשֶׁנִּצְרַכְתָּ, לְפָחוֹת לֹא תִּתְּנֵהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אוֹ אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָרַע לוֹ, לְפָחוֹת לֹא תֵּיטִיב לוֹ טוֹבָה גְדוֹלָה, וְלֹא תְסַיְּעֵהוּ סִיּוּעַ גָּדוֹל.

אוֹ אִם תִּרְצֶה גַּם לְסַיְּעוֹ הַרְבֵּה, לְפָחוֹת לֹא תַעֲשֵׂהוּ בְּפָנָיו, אוֹ לֹא תָשׁוּב לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ לְרֵעַ. אִם מָחַלְתָּ לוֹ — שֶׁלֹּא תֵרָאֶה לוֹ לְאוֹיֵב, דַּי בָּזֶה, וְאִם גַּם לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ תִרְצֶה —

אַךְ לֹא תַרְאֶה לוֹ כָּל כָּךְ חִבָּה גְדוֹלָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִמִּינֵי הֶחָרִיצוּת שֶׁבַּיֵּצֶר, מַה שֶּׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לְפַתּוֹת אֶת לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם. עַל כֵּן בָּאָה הַתּוֹרָה וְכָלְלָה כְּלָל שֶׁהַכֹּל נִכְלָל בּוֹ (ויקרא יט, יח),

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כָּמוֹךָ בְּלִי שׁוּם הֶפְרֵשׁ, כָּמוֹךָ בְּלִי חִלּוּקִים, בְּלִי תַּחְבּוּלוֹת וּמְזִמּוֹת, כָּמוֹךָ מַמָּשׁ:אוּלָם הַשְּׁבוּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַסְּתָם — כָּל שֶׁאֵינוֹ מִן הַהֶדְיוֹטוֹת נִשְׁמָר מֵהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם מִפִּיו לְבַטָּלָה,

כָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁבוּעָה, יֵשׁ עוֹד אֵיזֶה עֲנָפִים קְטַנִּים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִן הַחֲמוּרִים יוֹתֵר, עַל כָּל פָּנִים רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת נָקִי לִשָּׁמֵר מֵהֶם, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שבועות לו, א),

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָאו — שְׁבוּעָה, וְהֵן — שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא דְאָמַר, לָאו לָאו תְּרֵי זִמְנֵי, וְהוּא דְאָמַר, הֵן הֵן תְּרֵי זִמְנֵי", וְכֵן אָמְרוּ (בבא מציעא מט, א),

"וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט, לו) — "שֶׁיְּהֵא לָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְהֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק":

___________________________
היכא משתכח נורא אלא בי פלניא – תרגום: היכן מצויה אש? בבית פלוני. (משמעות הדברים היא שפלוני עשיר ומרבה בסעודות ומשתאות). לב הותל – הלב המתפתה. תרי זמני – פעמיים רצופות.



ביאורים
אם מישהו אומר שהוא שונא שניצלים, הוא בעצם אומר שהוא לא מוכן להתקרב אליהם ובטח שלא לטעום אותם. זו גם השנאה שאנו מדברים עליה – יש אנשים שאנחנו לא מוכנים להתקרב אליהם.

מובן שיש רמות שונות של שנאה, אבל עלינו להתנקות גם משנאה קלה. השנאה היא בלב. בדרך כלל אנשים לא יבטאו את שנאתם בגלוי אלא יסתירו אותה. אדם לא יספר על שנאותיו לסביבתו,

ואף יאמר שהוא אינו שונא את חברו. גם בינו לבין עצמו לא יודה שהוא שונא אותו, אלא ייתן הסברים שונים. ואמנם השנאה היא בלב, והיא רגש פנימי, אך היא מולידה מעשים.

המעשים אינם מראים בהכרח את השנאה, אך הם נובעים ממנה, והם מלֻווים בתירוצים שונים ומגוונים. הנקימה והנטירה, למשל, הם מעשים כאלה.
אדם שנוקם בחברו, ואינו מוכן להשאיל לו חפץ מכיוון שגם חבירו לא סייע לו כשהיה זקוק לעזרתו, עושה זאת מתוך שנאה גם אם הוא חושב שהוא צודק.

השנאה מצטיירת בעינינו כתכונה השייכת לרשעים או כלפי הרשעים, אך הרמח"ל מלמד אותנו שגם מעשים הנראים בעינינו כפעוטים וחסרי חשיבות יכולים לנבוע משנאה.
כך גם הנטירה. אדם שלא מוכן לשכוח התנהגות רעה של חבר כלפיו, וכל התייחסות אליו תלווה בפרצוף חמוץ או בעקימת אף – עושה זאת כתוצאה משנאה כלפיו.
אולי יהיו לו תירוצים טובים. הוא חושב שהוא עושה זאת כדי לחנך אותו, שלא יתנהג כך פעם נוספת כלפיו או כלפי אחרים. בכל מקרה, תירוצים לא מתקבלים ולא זו הדרך.

בסופו של דבר ההתנהגות הזו נובעת מתוך ריחוק מאותו אדם וחוסר רצון להתקרב אליו. בכל פעם שנפגשים בו, במקום לראות אותו, את האישיות שלו, זוכרים רק את המעשה השגוי שעשה בעבר.

התנהגות כזו לא מאפשרת גישור וחיבור.

 


 

הרחבות
1.מהו אבק לשון הרע?
"וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע" אמירת גנות על חברו היא לשון הרע. אבק לשון הרע מתחלק לשני סוגים:
א. אמירת דברים שיגרמו לסיפור בגנות חברו. לדוגמה, מי שמספר בשבחו של חברו בפני שונאיו, גורם לכך שהם ידברו בגנותו.
ב. אמירת דברים שאינם גנות גמור, אך על פי צורת הסיפור יש אפשרות להבין אותם לגנות. למשל אדם שאומר שמבשלים הרבה בבית פלוני (היכא משתכח נורא אלא בי פלניא)

ניתן להבין לשבח שפלוני מכניס אורחים גדול ולכן יש צורך לבשל הרבה. אך על ידי סיפור בטון דיבור מסויים, ניתן להבין גם לגנאי, שפלוני אוכל הרבה סעודות של תענוגות. (ע"פ חפץ חיים כלל ב, ב וכלל ט').
2. לשון הרע מביא לכפירה
"כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע — כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר" הרמב"ם מבאר שסיפור דברי גנאי על חברו, יכול להביא לדיבור גנאי על ה' והשגחתו בעולם ולגרום לכפירה. "וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים:

בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים...ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם ...ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר..."(רמב"ם הלכות טומאת צרעת טז, י)
3. תקנתו של המספר לשון הרע
סיפור דברי גנאי על חברו נובע מגאוה. לכן, תיקון מידת הגאוה, תביא את האדם לא לדבר לשון הרע.
אך ישנה דרך נוספת. על ידי לימוד תורה בכלל ולימוד הלכות שמירת הלשון בפרט, נפשו של האדם מתרוממת ומואסת בחטא וממילא לא יבוא לדבר לשון הרע. (על פי מסכת ערכין טו עמוד ב')

 


 

שאלות לדיון
מדוע לשון הרע הוא דבר רע כל כך, הרי הכול אמת?
כיצד ייתכן שהתורה מצווה להישמר מנטירה, הרי נטירה היא רגש טבעי?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"א – חלק ז': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד