פרק י"א – חלק ו'

כ"ח תמוז ה'תשע''ד 07:00

וּנְדַבֵּר עַתָּה עַל הַחֲטָאִים הַמְדִינִיּים הַנּוֹלָדִים מֵחֶבְרַת בְּנֵי הָאָדָם וְקִבּוּצָם, כְּגוֹן, הוֹנָאַת דְּבָרִים, הַלְבָּנַת הַפָּנִים, הַכְשָׁלַת הָעִוֵּר בְּעֵצָה, רְכִילוּת, שִׂנְאָה וּנְקִימָה, שְׁבוּעוֹת,

דְּבַר שֶׁקֶר וְחִלּוּל הַשֵּׁם, כִּי מִי יֹאמַר נִקֵּיתִי מֵהֶם, טָהַרְתִּי מֵאַשְׁמָה בָם? כִּי עַנְפֵיהֶם רַבִּים וְדַקִּים עַד מְאֹד, אֲשֶׁר הַהִזָּהֵר בָּם טֹרַח גָּדוֹל:
הוֹנָאַת הַדְּבָרִים בִּכְלָלָהּ, הוּא לְדַבֵּר בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ לְבַד שֶׁיֵּבוֹשׁ מִמֶּנּוּ, כָּל שֶׁכֵּן הָאֲמִירָה בְּפֵירוּשׁ דָּבָר שֶׁיֵּבוֹשׁ בּוֹ, אוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁיִּגְרֹם לוֹ שֶׁיֵּבוֹשׁ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הַזָּהָב (משנה בבא מציעא ד, י),

"אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים" וְכוּ', (שם בגמרא נח, ב) "אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִים עָלָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב, 'זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד' וְכוּ' (איוב ד, ז),

אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁים הֵימֶנּוּ תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶם, לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מִיָּמָיו". וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם), "גָּדוֹל הוֹנָאַת דְּבָרִים מֵהוֹנָאַת מָמוֹן" וְכוּ'.

וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא בָרַבִּים, שֶׁבְּהֶדְיָא שָׁנִינוּ (אבות ג, יא), הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאָמַר רַבִּי חִסְדָּא (בבא מציעא נט, א), "כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ חוּץ מִשַּׁעֲרֵי הוֹנָאָה",

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר (שם), "הַכֹּל — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, חוּץ מֵהוֹנָאָה", וְאָמְרוּ (שם), "שְׁלֹשָׁה אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם", וְאֶחָד מֵהֶם הוֹנָאָה. וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה אָמַר הַכָּתוּב (ויקרא יט, יז),

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערכין טז, ב), "יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר, 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'". מִכָּל אֵלֶּה הַמַּאֲמָרִים תִּרְאֶה עַד הֵיכָן מִתְפַּשְּׁטִים עַנְפֵי הָאַזְהָרָה הַזֹּאת, וְכַמָּה עָנְשָׁהּ קָשֶׁה:
בְּעִנְיַן נְתִינַת הָעֵצָה, שָׁנִינוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (קדושים פרשה ב הלכה יד), "'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט, יד) — לִפְנֵי סוּמָא בַּדָּבָר. אָמַר לְךָ בַּת פְּלוֹנִי מַהוּ לִכְהֻנָּה? אַל תֹּאמַר לוֹ כְּשֵׁרָה,

וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא פְּסוּלָה. הָיָה נוֹטֵל בְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ וְכוּ', וְאַל תֹּאמַר לוֹ, מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ. שֶׁמָּא תֹּאמַר,

עֵצָה יָפָה אֲנִי נוֹתֵן לוֹ, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ'". נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁבֵּין בְּדָבָר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת נוֹגֵעַ בּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ כְּלָל,

חַיָּב אָדָם לְהַעֲמִיד אֶת הַבָּא לְהִתְיָעֵץ בּוֹ עַל הָאֱמֶת הַזַּךְ וְהַבָּרוּר. וְתִרְאֶה שֶׁעָמְדָה תּוֹרָה עַל סוֹף דַּעְתָּם שֶׁל רַמָּאִים, דְּלָאו בְּשׁוּפְטָנֵי עַסְקִינָן שֶׁיְּיָעֲצוּ עֵצָה שֶׁרָעָתָהּ מְפֻרְסֶמֶת וְנִגְלֵית,

אֶלָּא בַּחֲכָמִים לְהָרַע, אֲשֶׁר יִתְּנוּ עֵצָה לְחַבְרֵיהֶם שֶׁלְּפִי הַנִּגְלֶה בָּהּ, יֵשׁ בָּהּ מִן הָרֶוַח אֶל חֲבֵרוֹ בֶּאֱמֶת, אַךְ סוֹף הָעִנְיָן אֵינוֹ לְטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כִּי אִם לְרָעָתוֹ, וְלַהֲנָאָתוֹ שֶׁל הַמְיָעֵץ, עַל כֵּן אָמְרוּ,

"שֶׁמָּא עֵצָה יָפָה וְכוּ' וַהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב" וְכוּ'. וְכַמָּה נִכְשָׁלִים בְּנֵי הָאָדָם בְּאֵלֶּה הַחֲטָאִים יוֹם יוֹם, בִּהְיוֹתָם קְרוּאִים וְהוֹלְכִים לְתֹקֶף חֶמְדַּת הַבֶּצַע, וּכְבָר הִתְבָּאֵר גֹּדֶל עָנְשָׁם בַּכָּתוּב (דברים כז, יח),

"אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ". אַךְ זֹאת הִיא חוֹבַת הָאָדָם הַיָּשָׁר, כַּאֲשֶׁר יָבוֹא אִישׁ לְהִתְיָעֵץ בּוֹ יִיעָצֵהוּ הָעֵצָה שֶׁהָיָה הוּא נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַמָּשׁ, מִבְּלִי שֶׁיַּשְׁקִיף בָּהּ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ שֶׁל הַמִּתְיָעֵץ, לֹא לְשׁוּם תַּכְלִית אַחֵר,

קָרוֹב אוֹ רָחוֹק שֶׁיִּהְיֶה, וְאִם יֶאֱרַע שֶׁיִּרְאֶה הוּא הֶזֵּק לְעַצְמוֹ בָּעֵצָה הַהִיא, אִם יָכוֹל לְהוֹכִיחַ אוֹתָהּ עַל פָּנָיו שֶׁל הַמִּתְיָעֵץ — יוֹכִיחֵהוּ, וְאִם לָאו יִסְתַּלֵּק מִן הַדָּבָר וְלֹא יִיעָצֵהוּ,

אַךְ עַל כָּל פָּנִים אַל יִיעָצֵהוּ עֵצָה שֶׁתַּכְלִיתָהּ דָּבָר זוּלַת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַמִּתְיָעֵץ, אִם לֹא שֶׁכַּוָּנַת הַמִּתְיָעֵץ לְרָעָה, שֶׁאָז וַדַּאי מִצְוָה לְרַמּוֹתוֹ, וּכְבָר נֶאֱמַר (תהלים יח, כז), "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל", וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי יוֹכִיחַ.

__________________________
המדיניים – החברתיים. דלאו בשפטני עסקינן – לא בשוטים מדובר.

 



ביאורים
רוב האנשים אינם רעי לב. אין רבים שמעליבים חבר ופוגעים בו סתם בשביל לביישו. לפעמים העלבון לא נעשה מתוך כוונה רעה, אלא סתם מחוסר תשומת לב.

לא ידענו שהדבר יפגע כל כך או שלא חשבנו מראש אלו מילים אנו מוציאים מהפה. יש חשיבות גדולה לדברים היוצאים מפינו או לטון שבו אנו מדברים, ולכן עלינו להיזהר מאוד שלא לפגוע ושלא יישמע זלזול מאופן הדיבור שלנו.
אך לפעמים העלבון נעשה מתוך כוונה לפגוע. לא מחוסר רגישות או שנאה כלפי הזולת, אלא מתוך עודף אהבה עצמית. כאשר אדם פוגע בחברו הוא חש את עצמו טוב וחזק,

כשרוני יותר מחברו ומקובל חברתית יותר ממנו. אדם נמוך שרוצה לראות עצמו כגבוה ילך ליד מישהו נמוך ממנו. כך גם אדם שרוצה לראות עצמו חשוב ומכובד ילך ליד אדם פחות חשוב ממנו, או יבזה אותו.

זוהי כמובן אשליה. הוא לא באמת טוב יותר מקודם ואולי דווקא להפך, אבל כך הוא נראֶה בעיני עצמו ובעיני החברה.
אותו הדבר בנוגע לנתינת עצה רעה – אדם משיא לחברו עצה לא טובה כדי שהוא עצמו ייהנה ממנה.
אם רק היינו מסתכלים על המקרים האלה מהצד היינו מריחים שיש כאן משהו לא טוב, אם זה העלבת חבר ואם זו נתינת עצה שאינה טובה בשבילו.

אבל כאשר אנחנו נכנסים לתמונה הדבר לא נראה לנו רע כל כך. יש לנו תירוצים רבים המסבירים למה נהגנו בסדר. האהבה העצמית מעוורת אותנו,

וכדי לראות את האמת גם במעשים ובמחשבות שלנו עלינו להתרגל לנקיות המידותית שעליה מדבר הרמח"ל.


 

הרחבות
1. הונאת דברים חמורה יותר מהונאת ממון

" גָּדוֹל הוֹנָאַת דְּבָרִים מֵהוֹנָאַת מָמוֹן" השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף א') ביאר את חומרת הונאת הדברים: "כשם ש(יש) הונאה במקח וממכר, כך (יש) הונאה בדברים.

וגדולה הונאת דברים מהונאת ממון, שזה ניתן להשבון (ממון ניתן להחזיר לבעליו) וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו; והצועק על הונאת דברים נענה מיד"
2. חומרתו של המלבין פני חברו ברבים.
"הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" מדוע במלבין פנים נאמר שאין לו חלק לעולם הבא, דבר שלא נאמר ברוצח?

מבאר רבינו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה, (שער ג קמא) שאמנם רצח הוא חטא גדול, אך כיון שהמעשה מוחשי, הרוצח יודע שעליו לשוב בתשובה.

לעומת זאת הלבנת פנים, לא נתפסת אצל האדם כחטא, ולכן אינו שב בתשובה על חטאו, על כן אין לו חלק לעולם הבא. "אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה" (ר' עובדיה מברטנורא אבות ג' יא).
3. הקב"ה דן בעצמו את הנוהג באונת דברים
"הַכֹּל – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, חוּץ מֵהוֹנָאָה" מדוע? מבאר המהר"ל מפראג שהונאת דברים היא פגיעה בנפשו של האדם, שהיא החלק האלוקי שבאדם.

לכן הקב"ה נפרע בעצמו ממי שפוגע בנפש האדם על ידי הונאת דברים. (מהר"ל חידושי אגדות, בבא מציעא נט)


 

שאלות לדיון
מדוע הונאת דברים חמורה יותר מהונאת ממון?
מדוע הלבנת פני חברו ברבים חמורה כל כך, עד שאמרו חז"ל שאין לו חלק לעולם הבא?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"א – חלק ו': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד