פרק י"א – חלק ד'

כ"ו תמוז ה'תשע''ד 07:00

וְעַתָּה אָבִיא לְךָ רְאָיוֹת עַל כָּל אֵלֶּה מִדִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. בְּמַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, הַנְּגִיעָה אוֹ הַחִבּוּק וְכַיּוֹצֵא, כְּבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְנוּ וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ:
בִּרְאִיָּה, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות סא, א), "'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רִָע' (משלי יא, כא) — כָּל הַמַּרְצֶה מָעוֹת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם".

וְאָמְרוּ עוֹד (שבת סד, א), "מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה" וְכוּ', "אָמַר רַב, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים?

לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף" (ברכות כד, א), וְאָמְרוּ עוֹד, "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י)

"שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאִשָּׁה נָאָה וַאֲפִלּוּ הִיא פְּנוּיָה, בְּאֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ הִיא מְכוֹעֶרֶת" (עבודה זרה כ, א):
בְּעִנְיַן הַדִּבּוּר עִם הָאִשָּׁה, בְּהֶדְיָא שָׁנִינוּ (אבות א, ה), "כָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ". וּבַשְּׁמִיעָה אָמְרוּ (ברכות כד, א), "קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה":
עוֹד בְּעִנְיַן זְנוּת הַפֶּה וְהָאֹזֶן, דְּהַיְנוּ, הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי הַזְּנוּת אוֹ הַשְּׁמִיעָה לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כְּבָר צָוְחוּ כִּכְרוּכְיָא וְאָמְרוּ (ויקרא רבה כד, ז), "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר"

(דברים כג, טו) — "עֶרְוַת דִּבּוּר זֶה נִבּוּל פֶּה", וְאָמְרוּ (שבת לג, א), "בַּעֲוֹן נַבְלוּת פֶּה צָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵתִים", וְאָמְרוּ עוֹד (שם),

"כָּל הַמְנַבֵּל פִּיו מַעֲמִיקִים לוֹ גֵּיהִנֹּם", וְאָמְרוּ עוֹד (שם), "הַכֹּל יוֹדְעִים כַּלָּה לָמָּה נִכְנֶסֶת לַחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל פִּיו וְאוֹמְרוֹ, אֲפִלּוּ גְזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה הוֹפְכִים לוֹ לְרָעָה",

וְאָמְרוּ עוֹד (חגיגה ה, ב), "אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת הַדִּין". וּבְעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה הָרָעָה הַזֹּאת גַּם כֵּן אָמְרוּ (שבת לג, א), "אַף שּׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב, יד)

'זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם'", הֲרֵי לְךָ שֶׁכָּל הַחוּשִׁים צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּם מִן הַזְּנוּת וּמֵעִנְיָנוֹ:וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר, שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרוּ עַל נִבּוּל פֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם וּלְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה,

וּבְמִי שֶׁדָּמוֹ רוֹתֵחַ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמִּדֵּי דַבְּרוֹ בָּא לִידֵי תַּאֲוָה, אֲבָל מִי שֶׁאוֹמְרוֹ דֶרֶךְ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא לָאו מִלְּתָא הוּא וְאֵין לָחוּשׁ עָלָיו, אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ, עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר רָע.

כִּי מִקְרָא מָלֵא שֶׁהֱבִיאוּהוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִרְאָיָתָם (ישעיה ט, טז), "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְכוּ' כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה",

הִנֵּה לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב הַזֶּה לֹא עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְלֹא גִלּוּי עֲרָיוֹת וְלֹא שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֶלָּא חֲנֻפָּה וּלְשׁוֹן הָרָע וְנִבּוּל פֶּה, כֻּלָּם מֵחַטַּאת הַפֶּה בְּדִבּוּרוֹ, וַעֲלֵיהֶם יָצְאָה הַגְּזֵרָה,

"עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו" וְכוּ', אֶלָּא הָאֱמֶת הוּא כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁנִּבּוּל פֶּה הוּא עֶרְוָתוֹ שֶׁל הַדִּבּוּר מַמָּשׁ,

וּמִשֵּׁם זְנוּת הוּא שֶׁנֶּאֱסַר כְּכָל שְׁאָר עִנְיְנֵי הַזְּנוּת חוּץ מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אֲסוּרִים הֵם אִסּוּר עַצְמָם,

מִלְּבַד הֱיוֹתָם גַּם כֵּן גּוֹרְמִים וּמְבִיאִים אֶל הָאִסּוּר הָרָאשִׁי עַצְמוֹ, וּכְעִנְיַן הַנָּזִיר שֶׁזָּכְרוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהֵבֵאנוּ לְמַעְלָה:
בְּעִנְיַן הַמַּחֲשָׁבָה, כְּבָר אָמְרוּ בִּתְחִלַּת הַבָּרַיְתָא שֶׁלָנוּ (עבודה זרה כ, ב), "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י) — "שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם" וְכוּ', וְאָמְרוּ עוֹד (יומא כט, א),

"הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָה", וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (משלי טו, כו), "תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע":
וְהִנֵּה דִבַּרְנוּ מִשְּׁנֵי גוּפֵי עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבְּנֵי אָדָם קְרוֹבִים לִכָּשֵׁל בְּעַנְפֵיהֶם מִפְּנֵי רֻבָּם שֶׁל הָעֲנָפִים וְרֹב נְטִיַּת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם בְּתַאֲוָתוֹ אֲלֵיהֶם:
___________________________
המרצה מעות – הסופר ומעביר כסף. בהדיא – בפירוש. שונאיהם של ישראל – לשון "סגי נהור" וכוונתו לבחורי ישראל.



ביאורים
למדנו שעלינו להיות נקיים ולא להתפתות אחר יצר העריות בכל תחומי החיים. רבנו הרמח"ל מביא לפנינו כמה מהעברות שאנשים נכשלים בהם במעשה,

 בראייה ובכל שאר חלקי הנפש הבאים במגע עם העולם הגשמי. הרמח"ל כותב זאת על מנת שנדע, קודם כול, מה אסור, ונדע אף ללמוד ולחפש אלו איסורים נוספים עלינו להכיר כדי להישמר מהם.
במעשה : יש רבים הטועים לחשוב ש'איסור נגיעה' בין גבר לאישה הוא רק למי שרוצה להחמיר לעצמו. זה לא כל כך נורא אם רק נותנים 'כיף' או אם מושיטים יד ללחיצה. כך גם לגבי חיבוק ונשיקה.

רבים אף אינם יודעים שגם אח ואחות בוגרים אסורים בחיבוק. הרמב"ם אומר על מי שלא נזהר בכך שהוא עושה מעשה טיפשים (יד החזקה, הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו).
בראייה: יש לשמור על נקיות העיניים. אין איסור לראות אישה ברחוב, אך אסור לעצור ולהתבונן בה. וכן אין ללכת במקומות פרוצים.
בשמיעה: יש לשמוע דיבורים נקיים, שירים ללא ניבולי פה וגסויות. הם מעכירים את הנפש שלנו.
וכן גם בדיבור: אסור לנבל את הפה, לדבר על דברים בחוסר צניעות או על דברים שאינם צנועים חלילה.
והמחשבה , גם היא צריכה להיות נקייה ממחשבות אסורות שאינן צנועות.
כל אחד מתחומי החיים האלה משפיע על חברו. אם האחד אינו נקי בהכרח שגם שאר החלקים יהיו נגועים באיסור. למשל, אם מישהו לא נזהר מנגיעה אסורה,

קרוב לוודאי שיהיו לו הרהורים אסורים במחשבתו, ואף יגיע לידי הסתכלות במראות אסורים. מי שמגרה את יצר העריות הוא כמו מי שמושך באזני הכלב, שמעשה כזה,

בוודאי, יגרום לו לנבוח ואפילו לנשוך. כך גם יצר הרע – אין להתקרב אליו.
כל האיסורים הללו אינם בגדר המלצה או עצה טובה, אלא איסורים מוחלטים.


 

הרחבות
1. זהירות יתרה באשת איש
"לא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאִשָּׁה נָאָה וַאֲפִלּוּ הִיא פְּנוּיָה, בְּאֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ הִיא מְכוֹעֶרֶת"– ניתן לבאר את הצורך לזהירות היתרה באשת איש בשני אופנים:
א. איסור אשת איש חמור יותר מביאת פנויה, לכן יש להתרחק יותר מהעברה.
ב. יש חשש גדול יותר שיחטא עם אשת איש שכן "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז, ועיין רש"י שם).
2. חומרת ניבול הפה
"בַעֲוֹן נַבְלוּת פֶּה צָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵתִים"– המהר"ל (חידושי אגדות שבת לג) מבאר כי המנבל את פיו חוטא על ידי כוח הדיבור,

שהוא המייחד את בני האדם משאר בעלי החיים. כיוון שהחטא בדיבור פוגם 'בצורתו' (מהותו) של האדם, גם הפורענות קשה ביותר. על כן אף בחורי ישראל הצעירים המסמלים חוזק,

אינם יכולים לעמוד בעוצמת הפורענות הבאה עקב חטא זה.
3. במה הרהורי עברה קשים יותר?
"הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָה"– לכאורה, החטא חמור יותר מההרהור! הערבי נחל מבאר (בראשית דרוש כג) שהרהורי עברה קשים מעברה,

שכן מעשה העברה נעשה על ידי הגוף, ולכן הוא פוגם רק בגופו של החוטא. לעומת זאת ההרהור הוא על ידי כוח השכל, לכן פוגם במחשבה שהיא כוח מרומם יותר.

 


 

שאלות לדיון
האם יש בעיה לנבל את הפה כאשר לא מתכוונים כלל למשמעות המילים?
כיצד ייתכן שהרהור של עברה חמור יותר ממעשה עברה ממשי?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"א – חלק ד': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד