פרק י"א – חלק ב'

כ"ד תמוז ה'תשע''ד 07:00

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה מִצְוָה בִּזְמַן מְלַאכְתּוֹ, לֹא לִצְדָקָה תֵּחָשֵׁב לוֹ אֶלָּא עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מִצְוָה (עיין ירושלמי חלה פרק א, הלכה ה), וּקְרָא כְתִיב (ישעיה סא, ח),

"שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה". וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא צד, א), "הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וּמְבָרֵךְ, אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ, דִּכְתִיב (תהלים י, ג), 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה''",

וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר, "אוֹי לוֹ לָזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ", וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה פרק ג, הלכה א) בְּעִנְיַן לוּלָב הַגָּזוּל. וְהַדִּין נוֹתֵן, כִּי הֲרֵי גֵזֶל חֵפֶץ — גָּזֵל, וְגֵזֶל זְמָן — גָּזֵל,

מַה גּוֹזֵל אֶת הַחֵפֶץ וְעוֹשֶׂה בּוֹ מִצְוָה — נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ, אַף גּוֹזֵל אֶת הַזְּמַן וְעוֹשֶׂה בּוֹ מִצְוָה — נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (תהלים לא, כד)

"אֱמוּנִים נֹצֵר ה'". וְאוֹמֵר, (ישעיה כו, ב) "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וְאוֹמֵר (תהלים קא, ו), "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי". וְאוֹמֵר (ירמיה ה, ג), "עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה":
וְאַף אִיּוֹב הֵעִיד עַל עַצְמוֹ וְאָמַר (איוב לא, ז), "אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם", וְהַבֵּט יוֹפִי הַמָּשָׁל הַזֶּה, כִּי דִמָּה הַגָּזֵל הַבִּלְתִּי נִגְלֶה כַּדָּבָר הַמִּתְדַּבֵּק בְּיַד הָאָדָם,

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם הוֹלֵךְ לְכַתְּחִלָּה לִטֹּל אוֹתוֹ, וְנִשְׁאָר דָּבֵק מֵאֵלָיו, סוֹף סוֹף בְּיָדוֹ הוּא — כֵּן הַדָבָר הַזֶּה, שֶׁאַף שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם הוֹלֵךְ וְגוֹזֵל מַמָּשׁ, קָשֶׁה הוּא שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו רֵיקָנִיּוֹת מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי.

אָמְנָם בֶּאֱמֶת כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִמַּה שֶּׁתַּחַת הֱיוֹת הַלֵּב מוֹשֵׁל בָּעֵינַיִם, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לִהְיוֹת נָעִים לָהֶם אֶת שֶׁל אֲחֵרִים, הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים עַל מַה שֶּׁנִּרְאֶה לָהֶם יָפֶה וְנֶחְמָד,

עַל כֵּן אָמַר אִיּוֹב, שֶׁהוּא לֹא כֵן עָשָׂה וְלֹא הָלַךְ לִבּוֹ אַחַר עֵינָיו, עַל כֵּן לֹא דָבַק בְּכַפָּיו מְאוּם:

רְאֵה נָא בְּעִנְיַן הָהוֹנָאָה, כַּמָּה נָקֵל הוּא לָאָדָם לְהִתְפַּתּוֹת וְלִכָּשֵׁל, כַּאֲשֶׁר לִכְאוֹרָה יֵרָאֶה לוֹ שֶׁרָאוּי הוּא לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַפּוֹת סְחוֹרָתוֹ בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, וּלְהִשְׂתַּכֵּר בִּיגִיעַ כַּפָּיו,

לְדַבֵּר עַל לֵב הַקּוֹנֶה לְמַעַן יִתְרַצֶּה לוֹ, וְיֹאמְרוּ עַל כָּל זֶה, "יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר" (פסחים נ, ב), "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י, ד). אָמְנָם אִם לֹא יְדַקְדֵּק וְיִשְׁקֹל מַעֲשָׂיו הַרְבֵּה, הִנֵּה תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ,

כִּי יַעֲבֹר וְנִכְשָׁל בַּעֲווֹן הַהוֹנָאָה אֲשֶׁר הֻזְהַרְנוּ עָלֶיהָ (ויקרא כה, יז), "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין חולין צד, א), אֲפִלּוּ לְרַמּוֹת אֶת הַגּוֹי אָסוּר, וּקְרָא כְתִיב (צפניה ג, יג),

"שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית", וְכֵן אָמְרוּ (ע"פ בבא מציעא ס, ב), "אֵין מְפַרְכְּסִין הַכֵּלִים הַיְשָׁנִים שֶׁיֵּרָאוּ כַּחֲדָשִׁים", (ספרי דברים רצה)

"אֵין מְעָרְבִים פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, אֲפִלּוּ סְאָה בְדִינָר, וַאֲפִלּוּ יָפֶה דִינָר וְטַרְסִית לֹא יְעָרֵב וְיִמְכְּרֵם סְאָה בְדִינָר", (דברים כה, טז) "כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל",

(ספרי דברים שם) קָרוּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, עַוָּל, שָׂנאוּי, מְשֻׁקָּץ, מְתֹעָב, חֵרֶם, תּוֹעֵבָה. עוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא קיט, א), "כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ",

הֲרֵי לְךָ חֹמֶר הֶעָווֹן הַזֶּה אֲפִלּוּ כְּשִׁעוּר מֻעָט. וְאָמְרוּ עוֹד (תענית ז, ב), "אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בַעֲווֹן גָּזֵל". וְעוֹד אָמְרוּ (ויקרא רבה לג, ג), "קֻפָּה מְלֵאָה עֲווֹנוֹת מִי מְקַטְרֵג בְּרֹאשׁ כֻּלָּם? — גָּזֵל".

וְדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגָּזֵל (סנהדרין קח, א):
וְאִם תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לָנוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמַשָּׂאֵנוּ וּמַתָּנֵנוּ לְרַצּוֹת אֶת חֲבֵרֵנוּ עַל הַמֶּקַח וְעַל שִׁוּוּיוֹ? חִלּוּק גָּדוֹל יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּי כָל מַה שֶּׁהוּא לְהַרְאוֹת אֶת הַקּוֹנִים אֲמִתַּת טוּב הַחֵפֶץ וְיָפְיוֹ,

הִנֵּה הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַהוּא טוֹב וְיָשָׁר, אַךְ מַה שֶּׁהוּא לְכַסּוֹת מוּמֵי חֶפְצוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הוֹנָאָה וְאָסוּר. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בֶּאֱמוּנַת הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן.

___________________________
באמונה – ביושר. מפרכסין – מיפים ומקשטים.



ביאורים
אתמול למדנו שלממון יש ערך בתור אמצעי המאפשר לנו לחיות ולהתקיים, אך אין להימשך אחריו יותר מדי. 'כסף' הוא מלשון 'כוסף' – לכסוף למשהו, לרצות בו ולהשתוקק אליו.

אכן, מצוי מאוד שאנשים משתוקקים לכסף ורודפים אחריו. אם כן, מה נעשה כדי שלא תדבק בנו מידה שלילית זו?
עלינו להתרגל להיות נקיים מכל ממון שלא שייך לנו. גם מי שבדרך כלל משתדל לדקדק בקיום מצוות יכול ליפול כשהדבר נוגע לממונו. מבלי לשים לב הוא יכול לומר גם על גזלתו שאין בה איסור.

למשל, אם במקום עבודתו יש מכונת צילום, מדוע שהוא לא יצלם שם את מסמכיו האישיים בחינם במקום ללכת לחנות ולשלם על כך?

בהסתכלות ראשונית הוא חושב שלא עשה איסור, אך אם המעביד אינו מסכים לכך זהו גזל, גם אם כל חבריו בעבודה עושים זאת. אם יתבונן קצת יראה שאין הבדל בין מעשה כזה לבין לקיחת כסף מארנקו של המעביד מבלי שירגיש בכך.
אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות גזלן, רוב האנשים מואסים במעשי גזלנות. אבל בכל זאת רבים חושבים ש'השלמת ציוד' בצבא אינה אסורה,

כיוון שהציוד שייך לצה"ל בין כה וכה, ואין מי שרוצה להישפט ולשלם קנס על ציוד צבאי שאיבד. לכן, רבים רואים את הדבר כמותר, על אף שמעשה זה הוא גניבה, והעושה זאת נקרא גנב.
עלינו להתרגל להיות נקיים אפילו מגזל כזה. ראשית כול להכיר בכך שזהו גזל, ואז, לאחר מכן, נוכל גם להשתחרר ממנו.
הכלל שמדגיש לנו הרמח"ל הוא לשים לב לפרטים הקטנים. כך נראה למשל שגם זמן שווה כסף, ועל אדם העובד בשכירות לנצל את זמן עבודתו ולא להתבטל ממלאכתו.


 

הרחבות
1. מדוע גנב שמברך הוא "מנאץ"?
"וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'"– ניתן לתת שלושה הסברים כדי לבאר מדוע הגנב מנאץ בברכתו:
א. כאשר אדם מברך הוא מבטא הכרה בעליונותו של ה'. לעומתו, הגנב עושה "פשרה" במצוות התורה. הוא מתיר לעצמו את הגזל, אך חושב שבכל זאת חייב להפריש מגזל זה חלה.

אדם זה מזלזל בחלק מציוויי ה', וחושב שיכול לבחור אלו מצוות לעשות. ברכתו אינה באה מהכרה בעליונות מצוות התורה, ולכן הינה ניאוץ. (ע"פ ספר מצוות גדול – סמ"ג).
ב. יש מפרשים שרק כשמברך ברכת המצוות על דבר גזול הרי זה מנאץ, כיוון שאומר בברכה "וציוונו", וכביכול אומר שהקב"ה ציווה אותו לקיים מצווה בגזל. (קרבן נתנאל, פסחים פרק שני ס"ק ק')
ג. ערוך השולחן כתב: "דאין ראוי להזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא על עניין שהיה גזל". ניתן לבאר שדרך ה' היא אמת ויושר, על כן אין ראוי להזכיר שמו על מעשה נבלה כגזל (חושן משפט שנג) .
2. ראיית העין – תחילת העברה
"הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב" – הטור (אורח חיים א) מבאר לנו את המסלול שבו אדם מגיע לעברה:
ראיה-->רצון הלב-->מעשה.
"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים! ...ואמר קל כנשר, כנגד ראות העין. ודמה אותו לנשר,

כי כאשר הנשר שט באוויר כך הוא ראות העין. לומר שתעצים עיניך מראות ברע כי היא תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין (מבצעים את המעשה)" (שם).


 

שאלות לדיון
איך אפשר להשוות ממון לנפש?
האם עצירת גשמים בעוון גזל היא מידה כנגד מידה?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"א – חלק ב': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד