במחתרת- פרק אחד עשר

י"ב חשון ה'תשע''ד 11:00
במחתרת- פרק אחד עשר

שלמה התנשף ושפשף את כפות ידיו האדומות מקור זו בזו, מנסה לחמם במקצת את גופו במזג האוויר החורפי. מרחוק עוד נראתה המשאית האחרונה יוצאת לדרכה בחשיכה (הגמורה) עמוסה בנוסעים.

שלושת הנערים נותרו על החוף, שותקים. יוחאי הביט בחיים ישראל, מתקשה להאמין.

"אתה---" ניסה לדבר לעבר הנער.

"אני---" החזיר לו הנער מבט.

"זה בן דוד שלך?" שאל יוחאי את שלמה, מחווה בידו לעבר הנער.

"כן" שלמה הסתכל על יוחאי שעדיין העביר את עיניו בין שני הנערים הדומים עד כדי בלבול. "בן דוד שלנו" הוסיף בהדגשה. "זה בסדר, יוחאי. בואו נתרחק מכאן בטרם יגיעו הנה הבריטים ואסביר לך הכל" הוא פנה להביט בחיים ישראל "אתה בא איתנו, כן?"

"זוכר את יששכר, אח של אבא שלך, אח של אמא שלי?" שאל משהתרחקו מרחק ניכר מהים ובתי הקיבוץ כבר נראו מרחוק, מנוקדים בנקודות אור רבות שהלכו והיטשטשו ככל שעלה השחר.

"אהה" יוחאי הנהן שולח אליו מבט תוהה.

"הם נשארו באירופה עוד לפני תחילת המלחמה ועד עכשיו לא נודעו עקבותיהם". המשיך שלמה לספר את הידוע לשניהם.

חיים ישראל הקשיב בריכוז, חיוך חיוור נמתח על שפתיו הפצועות.

"זה הבן שלו" סיים שלמה בטון עצור מעט, המחפה על התרגשות עמוקה ופועמת.

"וכל המשפחה?" שאל יוחאי בלחש לאחר דקות הליכה ארוכות ודוממות.

ראשו של חיים ישראל הורד מטה. הוא שתק ולאחר רגע הרים את עיניו ונעץ ביוחאי מבט בהיר וכואב, כתפיו שחו.

"כולם?" לחש שלמה בזהירות.

"כנראה" השיב חיים ישראל בכאב.

הם המשיכו ללכת במהירות ולאחר חמש דקות כבר עמדו על מפתן בית הוריו של יוחאי.

"תשארו כאן לרגע?" המצוקה עיבתה את קולו של יוחאי ואצבעותיו תופפו קלות על הידית השחורה. במקום תשובה פסע חיים ישראל פסיעה אחת אחורנית ונצמד אל קיר האבן הקריר.

יוחאי נשך את שפתיו. איך יספר לאביו על הגעתו של בן אחיו? איך יוכל לומר לו ששאר בני משפחתו אינם עוד?... הוא נכנס אל הבית וחיפש בעיניו אחר אביו ואמו, מקווה שהם שוהים עדיין בבית בשעה זו.

"יוחאי?" קולו של אביו הפתיע אותו מאחוריו "מה אתה עושה כאן ,נער? "

"הייתי בפעולה" השיב יוחאי קצרות. אביו הנהן בהבנה. רבים מבני הקיבוץ יצאו אמש לסייע בהברחת מעפילים, ואם היה יכול היה מצטרף, אם לא עבודתו ברפת שמנעה זאת ממנו.

"אפשר לשוחח איתך ועם אמא?" שאל יוחאי "זה חשוב מאוד" הוסיף כשראה את חוסר שביעות רצונו של אביו.

"טוב, אבל תשתדל לקצר כמה שתוכל. שלושתנו צריכים ללכת, כל אחד לענייניו" אביו שלח בו מבט מודאג. "דליה" קרא אביו לעבר אמו "יוחאי הגיע."

"יוחאי?" קראה דליה מהחדר. "אני כבר מגיעה."

"מה אתה עושה כאן, יוחאי? אתה לא צריך לצאת לבציר?"

"כן, אמא" השיב יוחאי במהירות "אבל רציתי לבשר לכם בשורה".

"בשורה?" אביו ואמו הביטו זה בזו בתמיהה.

יוחאי מילא את ריאותיו באוויר עד להתפקע וירה בנשימה עצורה :"זוכרים את דוד יששכר ודודה לאה?"

אביו כיווץ את גבותיו בתמיהה ואחר נאנח אנחה עמוקה "בוודאי שאנו זוכרים, אתה יודע שאנו עושים כל שביכולתנו כדי לאתר אותם."

"הבן שלו פה" יוחאי מעך את כף יד ימינו בידו השמאלית "כלומר, פה בקיבוץ. ליד הבית."

 

לפרק הבא

דרג את הכתבהדירוג כתבה במחתרת- פרק אחד עשר: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
11 מדרגים

פרקים נוספים

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד