במתרת- פרק עשירי

ה' חשון ה'תשע''ד 13:00
במתרת- פרק עשירי

צעקות שקטות נשמעו מכל עבר על החוף החשוך, יוצרות מסך עבה ואטום של המולה חרישית. שלוש סירות נוספות הגיעו בסמוך לקו החוף פולטות קבוצת אנשים, רועדים מהתרגשות וצינה.

יוחי התקרב אליהם בצעד מהיר, חיוך רחב פרוש על פניו.
"ברוכים הבאים" אמר להם, הולך לפניהם לפינה ריקה מאדם. "בואי עימי בבקשה".
הבאתם איתכם תעודות זהות?" שאל אותם באידיש עילגת, משיט את מבטו עליהם. האנשים הנהנו בראשם ובידיים רוטטות, הוציאו את פיסות הנייר. יוחי אסף אותם מהם במהירות.
"אנחנו נשרוף עכשיו את תעודות הזהות, כל שלא יוכלו לדעת מי אתם". הבהיר להם, מילותיו נורות בשטף מפיו. "תלכו לשם" הוא החווה בזרועו ימינה. "תחליפו עם האנשים שם את בגדיכם, ואם יבואו חלילה בריטים, וישאלו אתכם מי אתם, תענו שאתם יהודים מארץ ישראל, מובן?" הם הנהנו בראשיהם.
"לכו" הוא הדף את הראשון שבהם, איש צנום וזקן בעל עניים בהירות, נוצצות, והלך משם הלאה חזרה, אל המים השקטים והשחורים.

עוד שתי סירות כהות התקרבו במהירות אל החוף, משוטיהם טובלים רמים בדממה. יוחי חיכה להם על החוף, יחד עם עוד כשבעה נערים כמוהו. חש איך ליבו ההולם יוצא אליהם, אל האודים המוצלים מאש האלה, שעברו כל כך הרבה באירופה הבוערת, ומגשימים עכשיו את משאת ליבם, נושקים את אדמת ארץ ישראל. שפתיו נצמדו זו לזו, כולאות אנחה קטנה. רק שהברטים לא יגיעו עכשיו, שלא יגלו אף אחד, שלא יָגלו אף אחד לקפריסין! הוא נרעד, בוהה בציפייה בסירות המתקרבות.

בחור גבוה, רזה ושדוף, עבר לידם ונעצר. "לכו לקראת הסירות. תעזרו לאנשים לרדת למים וללכת לחוף". הורה להם. יוחי התחיל פוסע קדימה, מדשדש במים הקפואים, נלחם ברוח השרקנית שהדפה אותו אחרונית, ובגשם שצלף בו ללא רחם. הוא הגיע אל הסירות ואלו נעצרו מיד.

יוחי הניח את ידו על שכמו של האיש הראשון שישב על יד דופן הספינה וגבו מופנה אליו. "רד" אמר לו בשקט. "מכאן תלכו ברגל לחוף. שם כבר יסבירו לכם מה לעשות". הוא הרפה מכתפו של האיש, וזה התרומם ממקומו. הוא נאחז בדופן הסירה, מפר את שיווי המשקל העדין שלה. הוא קפץ למים הקפואים, רגע הצטמרר מן הקור העז שחתך בבשרו ואז החל פוסע קדימה, אל האדמה.
האנשים קפצו למים, והסירה הריקה שבה לאחוריה בבהילות, להביא עוד אנשים אל החוף. יוחי הסתובב גם הוא לאחוריו, מביט בצלליותיהם של האנשים שפסעו לפניו במים בצורה ישרה, מתנדנדים מעט בשל הקרקע הבוצית, הסמיכה.

מבטו התרומם מעט אל האופק הרחוק, אל בתיה של נהריה, ואל השמיים המחוורים לאיטם, מכחול עמוק לאפור חיוור, טהור.

צינה הרעידה לרגע את גוו וליבו החסיר פעימה. עוד מעט יעלה השחר, ועד אז החוף צריך להיות ריק לגמרי מכל אדם, ומכל זכר לפעילות שנעשתה בו עתה. בצד חנתה שיירה של משאיות גדולות והעולים נדחקו אליהם בצפיפות נוראה. משאית אחר משאית התמלאה במהירות, נסגרה ונסעה לדרכה, רובם לנהריה וחלקם לקיבוצים בסביבה.

הוא החזיר לאחור את מבטו. שתי הסירות האחרונות, עמוסות באנשים, כבר התקדמו לעעברו והאונייה שהתרוקנה מנוסעיה המשיכה לנטות במהירות על צידה הימני, שוקעת רובה במים, מתמזגת בהם כמעט לגמרי. באנחת רווחה קיבל את הסירות שעצרו לידו ובמהירות הוריד למים את האנשים שגדשו אותם.

החוף התרוקן לאיטו. השמש עלתה במזרח, ואור אדמדם החל צובע בנגיעות עדינות ורכות את החול הזהוב שהכיל על גביו, עד לפני זמן מה אלפי אנשים.

יוחי חיפש בעניו את שלמה, על מנת לחזור איתו לבית הילדים שבקיבוץ. רק אנשים בודדים עמדו כעת על החוף. רובם מאנשי הארץ, מיעוטם מעפילים. מרחוק, במקום בו עמדו קודם משאיות הברנזט, ראה יוחי את שלמה והוא הלך לקראתו בתחושת הקלה. "בוא, שלמה, חוזרים הבייתה." אמר לו, נקש קלות על כתפיו. הנער הסתובב, ומבט מוזר ריצד בעניו הכהות. "אני לא שלמה." אמר ולקולו נלווה מבטו המוזר. "קוראים לי חיים ישראל". יוחי מצמץ בעניו, חש איך שריריו מתהדקים בכעס. "מה הכוונה אני לא שלמה??" אמר. "אין זמן למשחקים עכשיו, שלמה, ואתה לא תצליח לעבוד עלי. אנחנו ממהרים וצריכים להגיע לקיבוץ לפני שהבריטים יספיקו להגיע לכאן. זה כנראה יקרה ממש עוד מעט. כבר בוקר.

הנער שמולו שתק. "בוא". יוחי הסתובב, שך את הנער בשרווולו. "אני לא שלמה." חזר שוב הנער, נגרר בעל כורחו אחרי יוחי. "אני בן דוד שלו. קוראים לי חיים ישראל הופמן."

יוחי נעצר באחת, בוהה בנער שמולו בחוסר הבנה, עינוי פקוחות לרווחה ושוב קול לא יוצא מפיו."יוחאי יוחאי" יוחאי הסתובב למשמע קול. מרחוק הוא הבחין בנער רץ ומתקדם לעברם. "חכה לי!" יוחאי עצר על מקומו, נדהם. ידו הרפתה מידיו של הנער הנגרר בעל כורחו. הדמות המשתקפת של שלמה הסתמנה ברקע. " תודה שחיכית" חייך שלמה בעייפות. יוחאי לא השיב חיוך. הוא הביט בשלמה ובחיים ישראל במבט המום. שלמה התרומם מכריעתו, מבולבל ובהה בנער שמולו במבט נבוך, תוהה מעט. "שמואל?" לחש כלא מאמין, אפו מתכווץ בחוסר אמון עורב בהפתעה.             
הנער שמולו היד בראשו. "קוראים לי חיים ישראל, שמואל היה אחי הבכור." היה. צביתת כאב ברורה חלפה בליבו של שלמה, וכתפיו שחו, למשמע קולו הסתמי של הנער. איך דיבר בחופשיות כזו על אחיו שנרצח. הוא נרעד, ספק מצינת הלילה החורפי, ספק מפחד עמום ומנקר. סביבם הייתה המולה בשיאה, אך הם עמדו דוממים בצד, מנותקים מהכול.

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה במתרת- פרק עשירי: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
13 מדרגים

פרקים נוספים

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד