מגיד

תוכל לבחור כאן את סוג החידוש שאתה מחפש

' 

בנה לך הגדה אישית! לחץ כאן

 

 

הא לחמא עניא

האמירה "הא לחמא עניא"- זה לחם עוני, נועדה להזכיר לנו שפעם היינו עבדים במצרים. אך אין הכוונה להזכיר רק משהו בעבר.

פסח הוא גם החג שבו מארחים עניים סביב שלוחן הסדר – "כל דכפין ייתי ויכול"= כל הרעב יבוא ויאכל. אותם העניים יכולים להרגיש רע עם העובדה שעליהם להזדקק למתנת בשר ודם, ולשבת עצובים ומדוכדכים. האמירה הזו מיועדת גם אליהם, לעידודם – אל תרגישו מושפלים או עצובים. גם אבותינו, כאשר יצאו ממצרים, נמצאו כולם במצב הזה שבו היה עליהם לאכול לחם-נדבה, ואחר כך הקב"ה הושיעם והעלה אותם. גם אתם, למרות המצב בו אתם כעת, גם לכם הקב"ה יעזור.

לראש העמוד לראש העמוד

ארמי אובד אבי

בעל האגדה מביא את פירושו של המדרש לפסוק: "ארמי אובד אבי...": "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי..."

אך צריך לדעת שרבים מפרשני המקרא פירשו אחרת, תוך שהם טוענים שהפירוש הנ"ל לא יתכן.

ר' אברהם אבן עזרא מסביר שהארמי האובד הוא יעקב, הוא ארמי - שירד לארם ואובד הכוונה עני, חסר כל.

הספורנו מסביר כך גם כן, והרשב"ם טוען שהארמי הוא דווקא אברהם אבינו, והוא אוסד, כלומר נודד מארצו כמו שכתוב "ויהי כאשר התעו אותי א-להים מבית אבי".

לראש העמוד לראש העמוד

כבן שבעים שנה

ההגדה מצטטת מן המשנה בברכות: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת.

נשאלת השאלה, מה זה אומר "כבן שבעים שנה". אם הוא בן שבעים, שיגיד, ואם לא, למה הוא מתכוון?

התשובה נמצאת בגמרא, ברכות כ"ח. שמספרת שכשרצו למנות את ר' אלעזר להיות נשיא הוא היה בן שמונה עשרה שנים בלבד, ונעשה לו נס ונתווספו לו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות, עד שהיה נראה זקן. אם כן, ברור מה זאת אומרת "כבן שבעים שנה", שהיה בן שמונה עשרה ונראה כבן שבעים.

לראש העמוד לראש העמוד

ארבעה בנים

נוזפים ברשע, כי הוא אומר : "מה העבודה הזאת לכם" – "לכם"- ולא לו. לכאורה קשה: הרי גם החכם אמר : "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוונו ה' אלוקינו אתכם" ולא גוערים בו?

שתי תשובות אמרו חכמינו:

א. בניגוד לרשע, החכם לא מוציא את עצמו מן הכלל. הוא אומר : "אשר צוונו ה' אלוקינו"

ב.הרשע מתייחס לכל המצוות כ"עבודה". החכם מתייחס אליהן כמצוות שחשוב לקיים: "עדות, חוקים ומשפטים"

לראש העמוד לראש העמוד

שפטים באלוהי מצרים

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'"

אמרו חכמים: הפסלים של אבן נרקבו והפסלים של עץ התמוססו. מדוע צריך לעשות שפטים גם באלוהי מצרים? הסיבה היא שבאמת אחת מן המטרות של המכות וכל מעשי ה' נגד המצרים הייתה באמת "וידעו מצרים כי אני ה'!"

לראש העמוד לראש העמוד

עוד על "הא לחמא עניא"

הא לחמא עניא: למה אנו אומרים בתחילת ההגדה את המשפט "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח"? ברור שצריך לומר אותו, אבל למה במשפטים הראשונים, העיקריים של ההגדה? זה לא יכול להמתין קצת? 1. התורה התחילה בגמילות חסדים (אברהם אבינו) וסיימה בגמילות חסדים (משה רבינו). כך גם עלינו לעשות ולפתוח בגמילות חסדים. 2. יש עניין בשמחת החג לשתף גם את העניים (אתה משמח ארבעה שלי ואני משמח ארבעה שלך). המצה נקראת לחם עוני, כיוון שהיא ענייה בחומרים (קמח ומים בלבד) ועוד כל מיני סיבות, אך זוהי הסיבה בה נתרכז עכשיו. השפת אמת מסביר מהי מצה ומהו חמץ. האות ה' מורכבת (בכתב סת"ם כמובן) מ-ד' ומ-י'. על פי הגמרא בפרק שנים עשר בשבת, כל אות רומזת משהו. האות אל"ף מרמזת על הלימוד. בי"ת על הבינה. גימ"ל ודל"ת יחד הן גומל דלים, שהגומל רץ לקראת הדלים לעזור להם. אז אנחנו יודעים מה זה דל"ת, ויו"ד מרמזת על נקודת החיות שנתנה מהקב"ה. איך אדם צריך להסתכל על עצמו- כמו האות ה"א. הוא מורכב מדל"ת שמרמזת על הדלות, אבל עדיין יש לו נקודת חיות מהקב"ה, שאינה שלו. אם האדם לוקח את הנקודת חיות לעצמו, כאילו היא מעצמו, הוא בעצם מחבר את האותיות לאות חי"ת, שמסמלת חטא וחמץ (גאווה). כעת נראה את זה במזמור שנאמר בכל שבת בתפילה, נשמת כל חי. במזמור אנו אומרים: ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אף על פי כן אין אנו יכולים להודות לקב"ה על אחת מכל הטובות שעשה עמנו. כמה שנעשה אין אנחנו יכולים להודות לקב"ה אפילו על דבר אחד. ועכשיו- קושייה שמראה את ההפך, כמו שכתוב אחרי כמה שורות: אברים שפלגת בנו, ורוח נשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו. אבל לפני רגע אמרת ההפך! ומורי ורבותי, הנה אנחנו חוזרים לדל"ת, ליו"ד ולחי"ת. אם זה הפה שלך- אתה לא יכול לעשות כלום, אפילו לא טיפה שבטיפין. אבל אם זה הפה שהקב"ה נתן לך- אתה כבר יכול לעשות הכל, לשבח, לפאר, לרומם, לאדר ולנצח וכו'. אם אתה לא מחבר את היו"ד לדל"ת, אז אתה יכול לעשות הכל, כי אתה והקב"ה זה משהו שונה, להבדיל אלפי הבדלות. אבל אם חברת את היו"ד לדל"ת ויצרת חי"ת, זו כבר גאווה, חמץ, ואבדת את הכל. כמה שתנסה- אתה לא יכול לעשות כלום. לסיכום: ה"א= ענווה, אני כלום, כל מה שיש לי זה נקודת חיות, וגם היא של הקב"ה. חי"ת= גאווה, אני הכל, וגם הנקודת חיות של הקב"ה היא שלי.
לראש העמוד לראש העמוד

מה נשתנה

אנו שואלים מדוע בכל יום לא מטבילים אפילו פעם אחת, ובלילה הזה- שתי פעמים. ההטבלה הראשונה כידוע היא הכרפס, ונשאלת השאלה- מדוע?

מספר סיבות לדבר: 1. לעורר את התאבון.

2.לעורר את הקטנים לשאול. כמה דברים בהגדהאנו עושים כדי לעורר את הקטנים לשאול? טבילת הכרפס, הגבהת הקערה, סילוק הקערה, שותים כוס שנייה לפני הסעודה, אוכלים בהסיבה, נוטלים ידיים בלי ברכה, שופכם מהיין, ועוד כהנה וכהנה שינויים. אני רוצה לשאול אתכם שאלה: מי כאן נרדם פעם בליל הסדר? סביר להניח שהרוב יענו "כשהייתי קטן".עלהאב להשכיב את הילדים לישון בערב פסח, כדי שיהיו ערים בלילה. ואני שואל: למה שירדמו? זה מעניין! הם רוצים לשמוע את הסוף! למה צריך לעשות כזה עניין מהשכבת הילדים, שיהיו ערים בליל הסדר?

מנהג שנהג בעולם, כשרוצים לגרום לילד ללכת לישון, מספרים לו סיפור, ואז יותר קל לילד להרדם. בלי הסיפור, יש לו קשיים והוא לא נרדם. מהי מצוות ההגדהשל פסח? והגדת לבנך, לספר ביציאת מצרים. ועכשיו אני אגיד לכם, למה הילד נזקק לסיפור לפני השינה, והסיפור עוזר לו להרדם: כאשר אנו רגועים לגמרי, הגוף שוקע בשינה עמוקה. במהלך היום יושבים לנו הרבה דבריםעלהראש, שבגללם אנו לא רגועים, ואין לנו אפשרות להרדם. הסיפור בא ממקום אחר, שלא קשור לילד, ומנותקת מחיי הילד, שמספרת לך דבר שונה, שאין לו קשר אליך, כך שאם קורה לו משהו זה בסדר, ולאט לאט המח נרגע, מתעסק בדברים אחרים, שוכח את הצרות שהיו לו במהלך היום, וכשהמח נרגע- הגוף נרדם. כל מה שצריך זה לספר משהו שלא קשור לאדם עצמו- ואז הוא נרגע. וכאן אנחנו מגיעים בחזרה להגדהשל פסח, לסיפור יציאת מצרים: באמת הפחד הוא לא שהילד ירדם, אנחנו מפחדים שסיפור פסח, יציאת מצרים, יהפוך בהבנה של הילד לסיפור אגדה, שלא קשור אליו, וזה גורם לו להרדם. אבל העניין הפנימי הוא לא שהילד לא ירדם, אלא שיבין את סיפור יציאת מצרים נכון, ולא יחשוב שזה איזשהו סיפור אגדה שלא קשור אליו בכלום. שתבין שהסיפור הואעליך, ולאעלאיזשהו מישהו אחר.

שירגישו חלק מהסיפור. ובשביל זה צריך לטעום את המרור, בשביל שנרגיש את השעבוד.

נרגיש מה נשתנה, ונבין שהסיפור הוא לא איזו הצגה, אלא הסיפור שלנו! של העם שלנו!

לראש העמוד לראש העמוד

הוסף דבר תורה משלך

*

לראש העמוד לראש העמוד
עבור לתוכן העמוד