בסוד שי"ח

כך הכל התחיל

בּוֹצְ"רוֹ של ראש השנה הראשון בהיסטוריה. אדם נברא, והוכנס לגן עדן. זה עדיין גדול עליו. הוא לא מחזיק שם מעמד. הוא מגורש לעולם הזה, במטרה שיתקן את פגמו, וישאף לשוב למקום ממנו הגיע. מטרת העולם - לשוב לגן עדן.

עשרה דורות עוברים. רשעים על גבי רשעים, ועוד רשעים. עד שמגיע האיש שהמציא את המחרשה. העולם נמחק, ונח הוא הזרע האנושי היחיד שנותר, להמשיך ממנו את קיום האנושות. שנת התיקון חולפת, ונח יוצא מהתיבה. החיות יוצאות ומתפזרות, מיישבות את העולם השומם, ונח, חקלאי במקצועו ("איש האדמה", בלשון התנ"ך, וכאמור לעיל - ממציא המחרשה)[1], ממהר לדאוג לצד הבוטני של כדור הארץ. הוא נוטע כרם, ושותה מהיין.

היין מסמל במקורות את דרגת העולם הבא - "יין משומר בענביו מששת ימי בראשית". לאחר מחיקת העולם הרע שהתקיים כאן, נח מנסה לחזור למקום ממנו באה האנושות. המצב האידיאלי העליון. לשוב לגם עדן.

אבל עדיין לא הגיע הזמן. עדיין יש סיגים. וכל עוד יש רוע קיים, המצב לא מושלם, ולהט החרב והכרובים עדיין עומדים במקומם, חוסמים את הדרך לעץ החיים. כל עוד יש זוהמה האוחזת בעקב, אי אפשר להגיע לגן עדן. לפני התיקון הסופי, כל הרוע הגנוז חייב לצאת לפועל, ואז להימחות. הקלקול היה חייב להתגלות. "ויתגל בתוך אהלו", וההמשך מגיע במעשה כנען וחם.

קללת חכם - ברכה לְחם

נח מגלה שבמקום לגן עדן, הוא הגיע למקום שדומה יותר לגיהינום. הצאצאים שלו מקולקלים. יש על מה לעבוד. הוא מקלל את כנען, ובאמת, ב'קללת סב' זו טמונה ברכה נסתרת. תיקונו של כנען תלוי בכניעתו לשם וליפת.

חם – מקושר במחשבתו לחלקים הנמוכים של הקיום. הוא מתעסק בבושתו של אביו. דואג להזכיר לו שיש עדיין צדדים נמוכים, שהעולם שאחרי המבול עדיין איננו העולם הבא. דבר זה מתבטא גם בעובדה ששימש בתיבה, על אף האיסור. שמו, חם, מרמז על היצה"ר המחמם את האדם בעבירה.

יפת, לעומת זאת, גבוה יותר. הוא רוצה דברים מחשבתיים עליונים יותר. מחשבות פילוסופיות מעניינות אותו, לצד גילויים מדעיים. אסתטיקה, אדריכלות, אומנות וסַפְרות. יופי מעסיק אותו. דבר זה מתבטא בשמו.

שם דואג לצדדים הרוחניים של העולם. לייעודו, למטרתו, ליישום שמו[2]. תפקידו של עם ישראל לשלוח הבזקי אור לתוך החושך האפל המכסה את פני תבל. לגלות את כבוד ה' בעולם ע"י התנהלות בחיי העולם הזה ע"פ המפה של העולם הבא[3].

בנוסף לברכה הנסתרת לחם, הוא מברך בברכות גלויות את שני בניו שכן גילו אחריות וגדלות: "ויאמר: ברוך ה' אלוקי שם, ויהי כנען עבד למו[4]. יַפת אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם, ויהי כנען עבד למו"[5]. חם נועד להיות עבד לשם וליפת. והוא באמת היה כזה. הפילוסופיה ביוון ניסתה להשתחרר ממגבלותיו של הגוף הגשמי. היא רדתה בחם, הכניעה אותו. גם אנו, מהצד השני, לא נתַנּו לו להרים ראש. קדושה היא ערך עליון ביהדות. לפני מתן תורה הגברים פרשו מנשותיהם. תורה באה מתוך טהרה[6].

ובמקום הראשון...

וכאן מגיע חנוכה. שם מול יפת[7]. מכבים מול יוונים. חם כבר יצא מהמרוץ. המאבק על המקום הראשון התנהל כעת בין שני המובילים. החלק הנמוך לא יכול להנהיג. מי שכן יכל, טען לכתר. מצד אחד התייצבו היוונים. הם העצימו את מעלת השכל. הפילוסופיה צמחה ביוון, והמדע המוכר לנו כיום - גם הוא נולד שם. מולם, קמנו אנו, עַם ה'. לא רק רוח, אלא גם רוחניות, קדוּשה.

ומדוע באמת שאנו ננצח? במה אנחנו עדיפים על המחנה היִפתי? כי הם עשו את השלב הראשון, אנחנו - צריכים להשלים את המהלך. הם הבינו שהחיים לא מסתכמים בכאן ובעכשיו, במישור הנמוך של המציאות. הם רִסנו את חם, ומשכו את ראשו למעלה, שיפסיק להסתכל על הבוץ שבאדמה.

מהצד השני של המתרס, עמדו בני חשמונאי. הם הבינו שלא מפקירים עבד פצוע בשטח. אסור לנו להשאיר את כנען, שהופקד בידינו למען תיקונו, בידיים טמאות. הכנעתו היא שלב ביניים. גם לו יש כוחות, וגם להם יש מטרה. עלינו להוציא אותם לפועל. לא רק לחנוק, אלא גם לשחרר, לנווט לדרך הנכונה. גם אם רוב רובו של חם טמא, גם בתוכו גנוז פך של שמן טהור, ועלינו להבעיר אותו באש של קודש.

מאחורי הפסגה הגבוהה ביותר - מחכה עוד אחת

ועוד יתרון מוחץ היה ברשותם של בני שם הכהנים. היוונים אמנם הרימו את חם מקטנותו, אבל הם יכלו להעלות אותו רק עד למקום שידם השיגה. ליותר מזה, הם לא יכלו לדחוף אותו. הם העלו את הראש לשמיים, אבל נעצרו שם. להגיע למעבר לזה, היה מעל להשגתם. הם היו חסומים.

כנגדם, אנו יכולנו לקדם את האח השלישי למקומות הגבוהים ביותר. לא להסתפק בשעבודו לשכליות, אלא לצרף את כוחותיו אל עולם הקודש. לרתום את חלקו לסיפור הגדול של העולם הזה - גילוי אור ה' במציאות. המכבים הבינו שצריך להשתמש בחם כדי להפיק על ידו עוד אור. אור מיוחד. אור שמתנוצץ מתוך החושך. הם הבינו, ויצאו למלחמה. מקודש הקודשים, משפחת הכהונה הגדולה יצאה אל שדה הקרב. הם ניצחו, וסדרו את הכל בסדר הנכון. שם בראש, אחריו יפת, ולאחריו חם.

לאחר שהסתדר השי"ח, הגיע תורם של שרפי הקודש. לזכר הנס מדליקים את הנרות. ממה מורכב נר? משמן, פתילה ושלהבת. כדי שהאור יזרח, הוא צריך אמצעים פיזיים. כשיהיה ללהבה שמן להיתפס בו, היא תוכל לבעור ולהאיר. הרוחניות של שם תתקיים ע"י כוחותיו הפיזיים של חם. היא תהפוך אותו מחם, למח. תכניס בו חיות. תקדם אותו לייעודו האמיתי. וכך גם היא תתגלה באופן שלם. הלהבה לא מותירה את הפתילה ספוגה בשמן, אלא מאירה את השמן דרך הפתילה. היא לא נותנת לחם להיעצר בדרגה האמצעית של יפת, אלא היא מחדירה בשניהם את האור[8].

וכך מגיעים לעוה"ב, חוזרים לגן עדן. שמונה נרות יש בחנוכה. המדרגה השמינית, זו שמעבר לטבע, בנויה על גבי השבע הקודמות לה, ונותנת בהם נופך נוסף. היא מתעלה מעליהן, ומעלה אותן איתה. כשמגלים את האור גם בכוחות הנמוכים ביותר, וגם בגבוהים מהם – לא צריך לחכות לאחרי 120. רואים את העולם הבא כבר בעולם הזה.

בחיֵיכוֹן

ומהימים ההם - לזמן הזה. כמו שאמרנו, שם נמצא בראש הפירמידה, חם בתחתיתה, ויפת שוכן באמצעה. טבעה של פירמידה שבסיסה רחב, וראשה צר. הרצונות של חם מופנים לצדדים הנמוכים ביותר בחיים, אך גם הבסיסיים ביותר. כל אדם, וגם הרוחני ביותר, זקוק למנות של אוכל, שינה ושאר צרכי הגוף הקיומיים. ההתעסקות ברוח מצטמצמת למספר מועט יותר של אנשים. ישנם חלקים באנושות, שהעיסוק בנושאים הלא מעשיים האלה, יכול לשגע אותם. הוא לא מעסיק אותם. מצדם, החיים הם לקום בבוקר, לצאת לשדה, לחזור הביתה בערב, וללכת לישון. לא צריך יותר מזה.

אבל יש אנשים כאלה שהנשמה שבתוכם בוערת, לא מוצאת מנוח. לא רק רוח היא רוצה, אלא גם רוחניות. היא שמחה במילוי צרכי הגוף והרוח, אבל היא מבקשת שגם צרכיה יסופקו. היא דופקת על פתחי לבבם של הנושאים אותה, גם אם לפעמים הם לא שומעים. לאנשים האלה קוראים יהודים. הם בראש הפירמידה, הם המועטים ביותר, והם נדרשים לספק את הצורך העליון ביותר לאנושות. להפיח בגופה ורוחה גם את נשמתה.

וגם בהם יש שלושה חלקים. גם בלבו של היהודי יש את חם, את יפת ואת שם. נפש, רוח ונשמה. הוא זקוק לצרכים פיזיים, הוא מתעניין בדברים יפים ומחשבתיים, והוא עוסק גם בעניינים רוחניים יותר. כחו של חם חזק בקרבו. כח המשיכה שלו גדול. הוא הגדול ביותר, הקרוב ביותר, והמושך ביותר (לפחות בהתחלה). אבל אסור לתת לו לנהל את העולם. הוא צריך להיכנע בפני שני אחיו. לוותר בשעת הצורך על הפיזי למען הערכי.

אך גם בין שני האחים העליונים יש מאבק. בראש הפירמידה יכול להחזיק מעמד רק כח אחד. והכח הזה חייב להיות כחו של שם. הוא חייב לצאת משָם כשידו על העליונה. סיפור החנוכה מתרחש גם בחיים שלנו, ותפקידנו לנהל אותו כפי שהוא אמור להתגלגל. אדם רוצה ללמוד פילוסופיה כדי להחכים ולהרחיב את אופקיו, אך הוא עדיין אינו בָשֵל דיו. ההחשפות לתפיסות הכפרניות תנגוס בנשמת לבבו. בחור רוצה ליהנות ממוזיקה יפה, אך היא ורוח היהדות - לא הולכות ביחד. אין ביניהן קשר. או ליתר דיוק - יש ביניהן קשר הדוק, של סתירה. שיתנו לשם את חרב הנצחון, ויעמידו את הדברים על סדרם הטבעי.

אגב, גם מעל שם יש דבר יותר גבוה. רצון ה'. גם לנשמה יש נשמה, נשמה לנשמה. גם את הרוחניות יש להכניע בפני ה'. לעשות את רצונו – כרצונו. אדם רוצה למהר לתפילה, אך לשם כך נוהג במהירות מופרזת ומסכן חיי אדם. זה רצון ה'? גם את עבודת ה' יש להכניס למסגרת של כללים, כדי שהאור יהיה המדויק, הצלול והאמִתי ביותר. אור האורות.

 



[1] ואין סתירה לגודל מעלתו של נח. שורשי האנושות והאומה עסקו בעבודות פיזיות, ועם זאת זכו לדעת את ה' בדרגות הגבוהות ביותר. וגם היום יכול להיות איש מעשה המוגדר כצדיק, כמ"ש ה'מסילת ישרים'.

[2] שם מבטא מהות, "שמא גרים" (ברכות ז, ב). לכן אסור לקרוא על שם אדם רשע.

[3] ההערה הבאה עדיין חסרת מקורות, אך נקווה שהיא נכונה. המוזיקה באפריקה, יבשתו של חם, פונה ליצרים הנמוכים של האדם. המוזיקה האירופית-יפתית פורטת על נימים פנימיים יותר של האדם. מוזיקה קלאסית משיטה את האדם במחוזות גבוהים יותר. השירה היהודית בבית המקדש היתה מרימה את האדם ברוחניות. יש לציין שגם בשאר יבשת אסיה, שאולי זו היא היבשת של בני שם, העיסוק ברוחניות (גם אם לא יהודית בדווקא) מודגש. זה מתחיל בארץ ישראל, ונמשך עד לקצה העולם ימינה, במזרח הרחוק.

 

שם ויפת כיסו יחדיו את אביהם, אבל ממניעים שונים, בהתאם לערכיהם. יפת כיסה את אביו מפני מעלתו של הגוף. גוף צריך להיות מכוסה. גילוי כל הגוף פוגע ביופיו. הוא מבורך על ידי נח "יַפת אלקים ליפת, וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז). הברכה מבטאת את ערכי היופי וההימצאות החבויה בתוך האוהל. מימושה של הברכה יהיה בעוד דורות רבים מספור, כשבני בניו יזכו לקבורה במלחמת גוג ומגוג. גם גופם יכובד ויכוסה.

המניע של שם לכיסוי אביו, עליון יותר. הוא מכסהו מפני שהוא אביו. חייב הוא בכבודו. כך רצון ה'. כשנח מברכו, הוא אומר: "ברוך ה' אלקי שם, ויהי כנען עבד למו" (שם פס' כו). מעשהו של שם נבע מכך שהיה עבד ה'. בזכות מעשה זה, יזכה זרעו לבגד הציצית, בגד המציין את הזכות שה' נתן לנו - להיות עבדיו של מלך מלכי המלכים. ע"י ראיית הציצית היהודי נמנע מלתור אחר עיניו, כמו שעשה חם, ומלתור אחר לבבו, כמו שיעשו בניו של יפת, פילוסופי יוון.

הבדל המניעים בא לידי ביטוי בגזירות יוון. הראשונה בהן - ברית המילה. היוונים ראו בה פגיעה ביופיו של הגוף, ואילו אנו זיהינו בה מצווה המביאה לקשר עמוק ויסודי לאלוקים חיים. גם השבת פגעה בהם, בהיותה יום של שביתה ממלאכה פיזית גופנית, והקדשה של זמן מיוחד לקשר לאלוקים. החוליה השלישית במשולש הגזירות של יוון היתה קידוש החודש. ראש החודש מבטא את אי-ההשלמה עם החסרון הטבוע בעולם הזה. בכל פעם מחדש, הלבנה שבה ומתחדשת. הקלקול הולך ונשלם. האלוקות הולכת ומאירה שטחים נוספים בעולם, מגרשת את החושך המתורבת של יוון. וצריך עוד חידוד (ע"פ גרשון בר כוכבא).

[4] התרגום של "למו" לעברית מדוברת הוא "להם". לפי זה, הפסוק הראשון מבשר שכנען יהיה עבד לה' ולשם. כנען יהיה עבד לה', אך לא ישירות. הוא יעשה זאת דרך עבדותו לשם, עבד ה'.

[5] בראשית ט, כו-ז. בפסוק כז שם ויפת מופיעים ביחד, כך שניתן להבין שכנען יהיה עבד של שני שותפים, אולם בפסוק הקודם לשתי ברכות אלו, פסוק כה, כתוב: "ויאמר: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". אחיו (שם ויפת, אחי אביו כאחיו) יהיו עבדים, והוא יהיה עבדם. לפי זה, גם שם וגם יפת צריכים להיות עבדים למישהו. שם - עבד ה', אך יפת - למי יהיה עבד?

לפי זה נציע שאולי בזמן מסוים בהמשך ההיסטוריה, שכינת יפת בבית שם תהיה של עבד, ולא של שותף. המצב של שם ויפת ביחד, אינו המצב השלם. זה רק שלב ראשון. לתקן את הקלקול הבסיסי יותר. זה של חם. בשלב הבא, גם יפת יצטרך להיפרד. רק שם הוא עבד ה'. רק הוא, ועם ישראל שמזרעו, מסוגלים להגיע למצב השלם של העולם הבא. אולי זה יקרה בגוג ומגוג, איני יודע. צריך בדיקה.

[6] שמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ"ל.

[7] שמא שניהם השתמשו בכחו של חם. נצחון המעטים הגיע בזכות הכח הרוחני שלהם, שהתעצם בעקבות טהרתם, שימוש בחם בגבולותיו הנכונים. שמא גם צורת הלחימה היוונית השתמשה בכבישת הרצונות הנמוכים לטובתה, איני יודע.

[8] נחלקו ב"ש וב"ה אם פוחת והולך, או להיפך. טעם ב"ש - כפרי החג. טעם ב"ה - מוסיפין בקודש. פרי החג מסמלים את כוחותיהם הפיזיים של אומות העולם, ההולכים ומתמעטים. אין בעיה בפיזיות. יש בעיה בפיזיות מנותקת, חשוכה. המטרה היא להאיר גם שם. את מקומם של הפרים המפורדים תופסת הארה רוחנית כוללת. כך הקודש הולך וגדל. חלקים רבים יותר מתווספים אליו.

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה בסוד שי"ח: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
4 מדרגים
עבור לתוכן העמוד