במקום שב"צ - סיפור

סוכתי- חיים ברנסון

יום הכיפורים וסוכות, היום בלבן והשבוע בצבעוני זוהר, נראו לו כאילו נלקחו מעולמות אחרים.

נמצאים סמוכים בלוח השנה, אבל בעולם הנפש שלו – הם תמיד היו רחוקים כרחוק המזרח הרחוק מכותל המערב. כותל המערב, הכותל שלו.

 

בסוכה שלהם, לכל ילד היה קיר שלו. כל הקישוטים באותו קיר נבחרו ונתלו על ידו. והכותל שממול למזרחי היה באחריותו.

בתור הבכור, לפני שש שנים הוא היה הראשון לבחור את הקיר שלו, ומאז הבחירה הזו מתקיימת כל שנה.

אחיו לא מבינים מה מיוחד בכותל המערבי, וטוב שכך. לא מתחילים לריב איתו על זה, או לבכות לאבא שיתן גם להם שנה אחת לגעת בקיר שלו.

שישמחו בחלקם! אולי זה באמת חלקם. כל אחד ומה שמתאים לו.

 

לו למשל, היה מתאים לתלות בסוכה פוסטרים. אבל שנה שעברה אבא הטיל וטו. הוריד לו את הפוסטר שתלה כדי לנסות מה תהיה התגובה.

והתגובה היתה איום שיקחו לו את הקיר. לזה הוא לא היה מוכן. לא יקחו לו את הכותל המערבי שלו.

בלית ברירה ויתר על הפוסטרים, תוך כדי לחישה לעצמו שבסוכה שלו – הכל יהיה מפוצץ בפוסטרים הכי לא אבא שלו.

 

מה שכן נשאר על הקיר, היה ציור של ערבה שלו מפעם ותמונה מדהימה שפעם הוא ראה בטיול סוכות של המשפחה בירושלים וביקש שיקנו.

טיול סוכות. בתקופה שהוא עוד היה הולך איתם. במכון המקדש הוא מצא אותה. תמונה מדהימה.

החסרון היחיד שלה שהיא ציור. ציור של יום כיפור בבית המקדש, קודש הקדשים, כהן גדול וכרובים שמביטים.

 

יום הכיפורים. בשביל כל החברים שלו הוא היה יום שצריך לעבור, ואצלו – פורק העול של הסניף – הוא היה היום הכי ארוך, מיוחד ומתוק בשנה.

מאז שהוא ילד הוא זוכר אותו, את היום בלבן.

בבית הכנסת, זוכר את הילד שהיה פעם חמוד מתכסה בקיטל של אביו בזמן ברכת כהנים, את ה"שמע ישראל" העוצמתי והעצום בסוף הצום,

כשהשערים ננעלים, והקב"ה ואנחנו בפנים.

 

ואז חולף היום, חוזרים לאוכל ומגיע סוכות. חג שצריך לשמוח בו. חייבים. לפחות לנסות.

אבא תמיד שר בסעודת החג "ושמחת בחגך", כאילו שזה באמת יוצר שמחה.

אין אצלו שמחה בחג הזה. לא משנה כמה ינסו ליצור את זה אצלו. הוא לא שמח בפנים, ולמרוח על שחור בפנים מייק אפ מנצנץ זה עושה מר.

 

חוץ מלקשט את הקיר שלו, הוא לא אוהב בכלל את סוכות.

השנה הוא אפילו ענה "שלילי" על השאלה של אבא "לקנות לך ארבעת המינים?"

פעם זה הלהיב אותו ללכת ל"מינימרקט" לראות את ההתלהבות של הקונים ממציאת אתרוג יפה או מלולב ישר כמו חץ.

 

כמו חץ. משונן, דוקר וחד היה המשפט של אבא לפני שנה, לפני ארבעה ימים, בתום היום שלו: "סוף סוף נקי, צדיק שלי".

כאילו שיודע מה יש לו בפנים, כאילו קיבל לשם גישה פעם, כאילו מה שבחוץ זה מה שבפנים, או כאילו שזה מה שקובע.

 

בטח שזה מה שקובע. זה מה שרואים. ותמיד ניסו אצלם להראות כאילו הכל טוב.

כשחבר של אבא הגיע, ביקשו ממנו ללבוש את הכיפה של לפני שנתיים. שלא יצא שם רע על אבא שלו. הוא העדיף ללכת לחבר.

 

הוא לא עשה אף פעם בדווקא. לא רצה לפגוע בהורים שלו, ברגשות שלהם או בשמם. רק רצה להיות חופשי, את זה הם לא רצו.

פחדו עליו, או על שמם הטוב. היקר מביניהם. והוא אף פעם לא היה בטוח שהוא יקר יותר.

בסתר לבו השתוקק לפעם שבה אביו יזרוק הצדה את הצלופן המכובד שסביבו ויחבק אותו היכן שהוא.

 

ואיפה הוא עכשיו... הוציא את הפלאפון וצלצל. ניסה. בדיוק קיבל שיחה מ"זה היה ביתי". החליק את האצבע על הצג. מהימין מערבה.

 

זו לא היתה השיחה הראשונה שהוא מקבל מ'זה היה ביתו'. לפני ארבעים ושמונה שעות ורבע, במוצאי היום שלו, עזב את הבית שלו, את הבית של המשפחה.

יצא לעצמו, כבר יומיים. לפחות יש לו כסף לחיות עליו וחברים לישון. ברגע של פרץ רגשות, לאחר שלושה רחובות מהבית, סימס לאמו: "עזבתי את הבית. אולי אחזור".

 קיבל מיד שיחה, ניתק. שמונה שיחות שלא נענו קיבל בינתיים. כעת התשיעית. לאט לאט הם מבינים שהוא רציני.

 

אבל שוב היא מתקשרת. מתי הם יבינו שהוא רציני לגמרי? קיבל הודעה מ"מאמא".

פתח. "זאת אלישבע", כתבה לו המתוקה הקטנה שלו, היחידה שהוא באמת אוהב בבית, "אתה חוזר? אם לא, אפשר לקשט קצת את הקיר שלך? קצת".

יכל לדמיין לעצמו שהיא הכינה קישוט נוסף וכבר אין לה מקום בקיר שלה. רוצה לקבל קצת משלו.

 

משלו. הקיר שלו. הסוכה. איפה יהיה בסוכות? הבית שלו – דירת עראי לו. ייסע לסבא וסבתא? סוכתם עוטפת בחיבוק.

הוא זוכר מהימים שעוד הם נסעו לסבא וסבתא, לפני שהם התחילו לעשות בבית.

או אולי ילך לנאור? יישאר על ספסל ברחוב? יחזור הביתה כאושפיז? או יחזור לקשט את הקיר? אבל איזה אושפיז מקשט קיר בסוכת האירוח שלו?

 

צלצל לסבתא. כמה זמן לא דיבר איתה. על כל הדברים שבעולם אפשר לדבר עם סבתא, עם כותל הדמעות שלו.

הפנים שלה חייכו לו על המסך כשהשיחה המריאה אליה באוויר.

בינתיים עברו מולו איש וילד, האחד עם לולב ישר והשני עם כזה מתנענע.

"תודה, אבא", אמר הבן. "בשמחה", אמר האב, "ואת הקישוטים, אתה עושה?" "אין לי כח", אמר הבן. "זה הבית שלך..." אמר לו האב.

 

לרגע ניתק את השיחה בהתהוות, וסימס לאלישבע תשובה. הוא צריך קצת לעכל, אבל כתב מה שידע שיקרה בסוף.

 


 

חיים ברנסון כותב השבּ"צ – עלון תורני מגוון הנשלח בדוא"ל מדי שבוע וישמח להגיע גם לדוא"לך.

להצטרפות: falmarooo@gmail.com.

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד