היחס אל התרבות והיצירה החילונית(פעולה)

היחס אל התרבות והיצירה החילונית(פעולה)
נושא: תורה ומצוות, עם ישראל, תרבות ופנאי
תת נושא: קדושה, עם סגולה, תרבות
קטגוריה: פעולה
גיל: חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות-: עמוקה
החניכים ידונו בשאלה מקומה של התרבות החילונית בחיינו .

מתאים ל: שבת, יום חול 

 

 

עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:

היו יוצרים!(פעולה)

יהדות דת או לאום?(פעולה)

 

 

 

"רק אנשי קודש ראויים להיות שׁרי קדש" (הקדמת הראי"ה לשה"ש, עולת ראיה ח"ב)

 

החניכים ידונו בשאלות הבאות:

א. האם יש מקום לתרבות העוסקת בנושאי חול?

ב. האם נכון לצרוך תרבות שנכתבה ע"י אנשים שאינם יראי שמים?

 

 

הקדמה למדריך:

מבין תחומי היצירה התרבותית נבחר את תחומי הספרות והמוזיקה מפני שהם קרובים יותר ללבם של רוב החניכים.

ודאי לכל אחד יש תפיסת עולם בנוגע לשאלה איזו תרבות נכון לצרוך.

יש בינינו פתוחים ושמרנים, אך כולנו יכולים לדון ולראות את שורשי היצירה,

מה היינו רוצים ומה אנחנו מוכנים לקבל.

כמובן שברקע עומדת השאלה המאוד לא פשוטה ולפעמים כואבת- ביחס לתרבות החילונית העכשווית,

מי מבינינו בוחר להתעלם ממנה ומי בוחר לצרוך חלקים ממנה.

לצלילה לעומק הנושא עשוי להיות מחיר כבד; וויתר על צריכת תרבות שיצר אומן אהוב עלינו,

או הבנה שיצירות שמאוד מצאו חן בעינינו הם בעצם תוצר שטחי שמדבר רק אל היצר.

לא פעם בחיים אנחנו עושים ויתורים וחותכים בבשר החי.

לכן, מאוד חשוב לשמור על מיקוד בנושא ובכל שלב להקצות לחניכים זמן,

 בו יוכלו להביע דעתם בנושא, ולטעון את טענותיהם! פחות מאשר העברת הרעיונות,

חשובים כאן הדיאלוג והדו שיח שבע"ה ייווצר.

גם אם לא נספיק הכל- לא נורא- אין זו המטרה!

 

 

 במה אמורה לעסוק תרבות יהודית?

נעלה לדיון את השאלות הבאות:

- האם תרבות המשתייכת לקודש אמורה לעסוק אך ורק בתכנים של קודש?

- האם יש מקום לספרות חולין, לשירה ולאומנות שאינם עוסקים בקודש ממש אלא רק בתכני חול?

 

לאחר שהחניכים יביעו את דעתם נקריא קטעים ממכתבו של הסופר אז"ר לרב קוק.

במכתב הוא עוסק בשאלות שהעלינו.

 

אז"ר –אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ היה סופר שעלה ארצה בימי העלייה השנייה.

הוא היה מקורב לחלוצים שהחזיקו בעמדות לאומיות חילוניות, ומשקמה תנועת העבודה היה לחבר בה.

עמדתו הייתה כי אין לנתק את הלאומיות מהדת.

בשל כך התאמץ לחזק בקרב החלוצים את הקישור ללאומיות ולדת.

אז"ר חי בארץ בתקופה בה חי בה הרב קוק. הוא היה מקורב אליו ושררו ביניהם יחסי הערכה וחיבה.

 

"זה כמה שאני רוצה להגיד לפני סופרנו הנכבדים מה "בעל הבית" פשוט כמוני דורש מספרותנו. [...]

אולם דרישתי מהספרות העברית איננה דומה כלל לדרישתי מהספרות הכללית [של אומות העולם] . כשאני שם פני אל הספרות הכללית, אז אני רוצה לדעת פוליטיקה, סוציולוגיה, ושאר העניינים המניעים את הרוח האנושיות. שם אני בן אדם ככל בני האדם "ואין דבר אנושי נעדר ממני". אבל בשעה שאני נכנס אל היכל ספרותנו, אז אני חולץ את נעלי. כי אל היכל הקודש אני רוצה להיכנס. פה אני רוצה למצוא פתרון לא לשאלות זמניות, אלא לשאלות נצחיות, הנוגעות לפנימיות נשמתי.

רוצה אני למצוא שם דברים, שישימו לי כנפיים לעלות למעלה מהשמים שנטו על ראשינו המטריאליסטים: רוצה אני למצוא שם איזה ניצוץ מישעיהו, מר' עקיבא, מר' שמואל הנגיד, מר' יהודה הלוי, מהרמב"ם וכו' וכו'... [...]

ואז תשוב הספרות להיות היכל הקדש, וקרניים משם יצאו להאיר ולחמם את כל הלבבות באור אמונה ודעת "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". "

מאמרי הראי"ה ב' עמ' 502

 

סיכום הקטע למדריך:

אז"ר, שבעצמו היה סופר, כותב לרב קוק איך לדעתו אמורה ספרות יהודית להיות-

במה היא אמורה לעסוק, הוא שולל את העיסוק בכאן ועכשיו, בזמני ובמה שעלול להיתפס 'זמני',

 וקורא לסופרים ליצר ספרות יהודית ישראלית שעניינה הם:

 "שאלות נצחיות, הנוגעות לפנימיות נשמתי".

אז"ר מבקש ספרות רוחנית שתרים את האדם מעל לפני השטח ותפגיש אותו עם דמויות שאותם הוא מזהה ככאלה שיצרו יצירות של קודש. ספרותנו עניינה להיות "היכל קודש" ולחבר אותנו לאמונה ודעת.

 

נשאל את החניכים:

-האם לדעתכם כך אמורה להיות ספרות יהודית?

-מה ההבדל בין ספרי תורה לבין ספרות? האם אלו אותם מסרים ורעיונות בכלים אחרים?

-האם הוא מתכוון לזה שספרות חול זה טוב אך זה לא תפקידנו,

 ובעצם אפשר לקרוא ולצרוך ספרות חול אך לא נכון ליצור כזו ספרות?

-האם עלינו לעסוק רק בקודש ובנצח? האם אין מקום לקריאה של ספרים פשוטים?

 

נקרא חלק מתגובת הרב קוק לאז"ר:

"יותר מידי אדוני, מחקת את הסאה, בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת רק לשאלות נצחיות. קשה היה לי להאמין שדברים כאלה, הנטולים מן החיים, יצאו מפי איש משכיל היודע את העולם ואת החיים, שכמותך. אבל מצאתי את הסבה של מחיקה זו ב"טומאת הרצוצה" של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך. מארת אלוהים היותר נוראה של הגלות היא מורך לב: "והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם". מורך לב זה נתפשט על חוג החיים (מעגל החיים) הרוחניים לא פחות ממה שהוא מתפשט על כל החוג של החיים החומריים, והוא מזיק לראשון לא פחות, ובפנים ידועים עוד יותר ממה שהוא מזיק את האחרון. הפחד מכל "כפתור נחושת" (של שוטר גוי) גידל לנו נפשות דלות רצוצות ושבורות שאינן יכולות לקבל אור וחיים מעשיים של גאולה וישועה, גם לכשתבוא. והפחד מכל ספר העומד מחוץ לתחום הצר של מושג הקדושה, שהגלות יכולה לסמנו, מדלדל את חיינו הרוחניים ובורא לנו נשמות חלושות, שאינן יכולות לקבל את האומץ של האור הרוחני, העתיד להאיר עלינו בברקים מאירים וחודרים בדרך תחייתנו בארץ אבות."

(מאמרי הראי"ה ב' עמ' 504)

 

שאלות לדיון:

-מאין נובעת הדעה של אז"ר לפי דעת הרב קוק?

-מה לדעתכם שאף הרב קוק ביחס לספרות?

- מה אמור להיות הערך המוסף של עם ישראל בתוך תחום הספרות?

 

סיכום הקטע למדריך וסיכום הדברים עד כאן:

הרב מזהה את דברי אז"ר ושאיפתו על הספרות כנובעת מתוך: "טומאת הגלות הרצוצה"!

אלו דברים חריפים שחשוב להדגיש כי הם נדירים בתוך המוני כתבים ואגרות בהם הרב מגלה סובלנות גדולה ולא מתבטא בחריפות, על-כן עלינו להבין כי יש כאן דבר אליו הרב מתנגד עקרונית ורואה צורך לשלול אותו בחריפות!

הגלות החדירה באנו פחד, פחד שהרב מתאר כמשפיע על היחס שלנו אל העולם החיצוני בכלל , ובתוכו התרבות והספרות בפרט. הרב מדגיש כי אל לנו לחשוב שזו טעות רק בתפיסת החוץ- תפיסת עולם החולין, מדובר כאן בבעיה רוחנית, בעיה בתוך עולם הרוח שלנו שמייצרת פגיעה גם בעולם החיצוני, ובמקרה הזה: לספרות.

הפחד גורם לכך ש"נפשות דלות רצוצות ושבורות אינן יכולות לקבל אור וחיים מעשיים של גאולה וישועה", שאנחנו חוזרים לארץ אנחנו חוששים מעולם החול שהיה זר לנו עד כה.

אמנם יש סכנות בעולם החול, אך אין לבטלו ולהשאיר את עם ישראל מכונס בתוך הקודש לבד. ביטול החול, מהווה התכחשות אל ייעודו של עמ"י בתור עם החי בכל תחומי המציאות, חיים קדושים, ועושה לקב"ה דירה בתחתונים. אל לנו לפחד ממרחבי החול, עלינו להיות ערים לסכנות הטמונות בהם, אך יחד עם זאת לשאוף ליצור ולחדש בהם!

 

 

מי יכול ליצור תרבות יהודית?

נקרא שיר של שאול טשרניחובסקי:

”הוי ארצי! מולדתי!

הר טרשים קרח.

עדר עלפה: שה וגדי.

זהב הדר שמח.

מנזרים, גל, מצבה,

כיפות טיט על בית.

מושבה לא נושבה,

זית אצל זית.

ארץ! ארץ מורשה!

דקל רב כפים.

גדר קו צבר רשע.

נחל כמה מים.

ריח פרדסי אביב.

שיר צלצל גמלת.

חל חולות לים סביב.

צל שקמה נופלת.

ארץ נחלת מדבר סין!

קסם כוכבי לכת.

הבל זעם החמסין.

מלונה בשלכת.

כרם גפן נים לא נים.

תל חורבה נחרשת.

תכול לילות וילל תנים.

משאבה נוקשת.

הוי, הוי, ארץ חמדת לב!

השמיר, השית.

ביר סוד יתום בגב.

בשמים עיט.

ריח פרדסי אביב

שיר צלצל גמלת

בים של אור טובע כל,

ועל פני כל התכלת.

ריח פרדסי אביב..."

 

את השיר כתב כותב משורר חילוני בו הוא מבטא את אהבתו לארץ ישראל,

זהו שיר חיובי המביע בצורה מופתית אהבה עצומה לארץ!

 

נשאל:

-האם לדעתכם בשיר כזה ישנה משמעות להיותו נכתב ע"י אדם 'לא דתי'?

-מה בדיוק לא בסדר ביצירה שכזאת? מה היה שונה בשיר אילו היה נכתב ע"י אדם שומר תורה ומצוות? מה חסר פה?

 

מכאן ניגש לדיון הבא:

-מה היחס שלנו לתרבות חילונית?

-האם ייתכן שאדם חילוני ייצר סוג של תרבות כלשהי שבאמת תהיה טהורה וכשרה?

-האם יוצר חייב להיות איש של קודש?

-מה ההבדל (ביצירה שלא נתקלת במחסום ההלכה) בין אם יצר אותה אומן שהוא איש קודש לבין אומן חילוני? איפה נעוץ ההבדל?

- האם נכון לצרוך תרבות שיש בה גם דברים פסולים וגם ערכים חיוביים?

 

מספר כיוונים למחשבה:

-אולי כאשר אדם חילוני כותב שיר חיובי המבטא ערכים טובים ואף תואמים ערכים של קדושה

(כגון השיר הנ"ל שמדבר על אהבת הארץ) הוא בעצם שיר שנובע מנקודה של קודש החבויה בנפש היוצר?

אולי כמו שאמרנו שנכון לחבור לציונות שאינה שומרת תורה ומצוות מפני שהיא ביטוי לצד בנשמה היהודית שישן והתעורר לחיים, נאמר גם כאן: יהודי יכול לבטא צד טוב של נשמתו למרות היותו חילוני, משום היות נשמתו קשורה בנשמה הכללית של כנסת ישראל..

-ייתכן ויצירה חילונית חסרה, היא אמנם יכולה להיות טובה, אך אדם ללא א-לוהים הוא אדם שבכל חייו קיים חסרון בסיסי עקרוני,

בכל דבר שהוא יבטא ביצירותיו הוא מתכחש לקדושה ולקשר עם הקב"ה.

מהול בתוך יצירותיו צד שאין אנו רוצים להתחבר אליו ולתת לו לחדור לתוכנו..

בהבנה כזאת נשאל: האם יש דרך לברור את הטוב? אם כן, כיצד? אם לא, מדוע?

-ניגון של אדם כשר הוא ניגון שלם, אולי מנגן/אומן חילוני יכול להוציא משהו טוב מעצמו,

אך אני מעדיף לצרוך ולהתחבר לאומן וליצירות של אומנים אשר הגיעו לעיסוקם מתוך קדושה.

ישנו ערך מוסף לאדם הבא מתוך קודש, יוצר שלנגד עיניו מלך מלכי המלכים, הקב"ה תמיד נוכח ביצירות שלו, יצירותיו הינן תמיד לאור יחסיו עם הקב"ה.

מתוך יחס כזה נוצרת יצירה שונה מהותית, יצירה שמתחשבת בהקב"ה ובזאת היא קובעת כי היחס עם הקב"ה מחייב אותנו בכל תחומי החיים.

 

לסיכום נקריא את שני הקטעים הבאים:

"נפשי יצאה בדברו"- כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אח"כ בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת, היינו, הרוח ממללא, הולכת באוויר, ומגיע לאדם אחר, ומעורר את האדם אחר לתשוקה הזאת. ולפי התשוקה, לפי הנפש, הרוח ממללא, כך נתעורר האדם; התשוקה באה מצדיק לרשע אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה... ואם להפך- להיפך... והכל נעשה ע"י ההבל פיו, שהוא הנפש, כי עיקר הדיבור הוא, שכלי הדיבור מכין באוויר, ואוויר הזה פוגע באוויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו את האותיות, וכשהוא מקבל דיבורו, הוא מקבל נפשו, ונתעורר לדבר הזה"...

(ליקוטי מהור"ן ח"א לא)

 

הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח. "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים " (שבת פח:). אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזינינו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתידו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה. זעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש ע"י הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפעל את הגנוזות, אבל בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת. רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש (...)

(הקדמה לשה"ש עולת ראיה ח"ב)

 

 

אדם שאינו ירא שמיים עשוי ליצור תרבות שבמקום לבשם את אויר המציאות מרבה בה בַאַשָה.

 בייחוד כאשר הוא מתייחס לנושא האהבה בין איש לאישה אשר אע"פ שמצד האמת ייסודו בקודש,

קל להפוך אותו מטהרה טבעית לטומאה מנוולת.

באמת קשה למצוא ספר "חילוני" הנקי מרומנטיקה פסולה, (גם סופרים "דתיים" נופלים בזה).

לכן וודאי שנעדיף לצרוך תרבות שנוצרה ע"י אנשי קודש.

וודאי שעולמו הרוחני של היוצר מונח ביצירה, ועל-כן קיים הבדל מהותי בין יצירתו של אדם ירא שמיים לאדם שאינו כזה.

אמנם תתכן גם יצירה של יוצר שאינו ירא שמיים אשר יש בה הוצאה לפועל של מושגים רוחניים כלשון הרב, אם משום שהיוצר הושפע באופן בלתי מודע מאדם צדיק כדברי רבי נחמן ואם משום שהוא הושפע מהקישור של נשמתו לקדושתה של כנסת ישראל (כשיטת הרב קוק).

 

 

 

 

 

 

תיוג: תרבות, יצירה, אומנות, ספרות, מוזיקה, אומנים, אומן דתי, צריכת תרבות חילונית, שימוש בתרבות חילונית, תרבות דתית, יצירה דתית, השפעת האומנות על האדם, הפחד מהחול, קידוש החול, יצירת תרבות קדושה, התפיסה הגלותית ביחס לענייני חול, הרב קוק, היחס לתרבות החילונית, עם ישראל.

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה היחס אל התרבות והיצירה החילונית(פעולה): 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
3 מדרגים
הדפסשלח לחברהוסף תגובההוסף תיוג משלך
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד