ארץ מולדת 2

ארץ מולדת 2
נושא: ארץ ישראל, במעגל השנה, מסעות וטבע
תת נושא: מחנות ומסעות, קדושת הארץ, גלות וגאולה, ט"ו בשבט, מדינת ישראל, אהבת הארץ
קטגוריה: צ'ופר, חומרי העשרה, קטעים יפים, סיפור או משל
גיל: גלעד-הראל (ג-ה), נווה-נחלה (ו-ח), חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות-: עמוקה, קלילה
אוסף שני של קטעים, מקורות וצ'ופרים בנושא מדינת ישראל, ארץ ישראל, מולדתנו.

מתאים ל:  יום חול ולשבת

 

 

עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ארץ מולדת 1

 לקט צופרים למחנות ומסעות 2

 

 

אני מאמין שאין דרך טובה יותר לחוש את הקשר לא"י,

מאשר להלך בה לאורכה לרוחבה,

לחצות את עמקיה, להעפיל אל פסגת הרריה,

ולסייר בשביליה – גם הנידחים ביותר.

רק כאשר אתה מסייר ברגל במרחביה,

מתבשם ביופייה ורואה במו עיניך את שרידיה הקדומים

ויישוביה החדשים אתה מרגיש את הקשר האמיתי לא"י

ואת היותך בן הארץ הזאת!

(זאב וילנאי)

 

*        *        *

 

"שלושה מקומות אין אומות העולם יכולות לקחת מעמ"י

קבר רחל

קבר יוסף

ומערת המכפלה"

 

*        *        *

 

נספר על בחור שהיה מאוהב, אהבה כה עזה, מיוחדת,

אהבה מוזרה ללא פגם, ללא רבב,

הוא אהב רק את זו המולדת,

נשיר על דבר כה יפה ומושלם, אהבה של בחור למולדת,

נשיר על מולדת שכוסתה כך בדם, בדם אהבה מיוחד,

הוא הכיר בארצו כל פינה וכל גיא,

כל בקעה, כל גבעה וכל הר,

"אתן לך ארצי, אפילו את חיי",

כך דיבר ולא ידע מה אמר, נשיר על דבר כה יפה ומושלם...

היה זה בקרב שטוף האש והדם,

אש תופת ולמולה אש צולבת,

בה שכב התבוסס בדמו, ואמר:

"אוהב רק את זו המולדת"!

(נכתב על יוני נתניהו –  בעקבות 20 שנה למבצע "אנטבה")

 

*        *        *

 

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

לא בזכות הכוח,

אלא בכוח הזכות!

 

*       *        *

 

הייתי בפריז וגם ברומא

ראיתי את שבעת פלאי תבל

בקוטב הצפוני וגם דרומה

אך אין מקום כמו ארץ ישראל

 

*        *        *

 

בארץ רחוקה גדל עץ מיוחד

נדיר, ואין עוד מסוגו.

פרותיו טעימים ענפיו עבותים

ואין עץ או שיח כמותו.

את סגולותיו של העץ ואת מעלותיו הטובות

שמעו במהרה כולם

והחליטו אנשים שאפשר להעביר

את העץ לכל העולם.

ניסו וניסו אך לבסוף הצליחו

אך פירותיו של העץ

לא כל-כך מובחרים

וגם ענפיו לא כל-כך עבותים.

כי לעץ כידוע סביבה מיוחדת

שבה הוא גדל בצורה המובחרת

וכן, לאחר התייעצות מרובה

החליטו להחזירו

הוא יגדל ויפרח ויהיו לו פירות

וכל זאת בסביבתו.

 

גם לאדם יש כידוע

את סביבתו הפורייה

שבה הוא פורח בכל עוצמתו

מעלה בצורה הטובה

"ארץ ישראל לעם ישראל"

זהו אזורינו הטבעי

ובארץ זו ורק זו,

נוכל להגיע לייעודנו הטבעי...

 

(מבוסס על הכוזרי)

 

*        *        *

 

לך לך אל נשמתך

 

"ויאמר ה' אל אברהם" מספרת לנו התורה הקדושה.

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..."

ומבאר ר' נתן (תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב)

שהוראה קדומה זו לאברהם אבינו מהדהדת ומשמיעה קולה גם כעת, ומכוונת לכל אדם ואדם.

"לך לך" – לך אל עצמך – צא וחפש את מהות ויעוד נשמתך.

"מארצך" – לשם כך עליך לצאת ולהשתחרר מארציותך

וגשמיותך. דהיינו מכל האחיזות שנאחזת במשיכה

מופרזת לחומרנות ולתאוות גשמיות.

"וממולדתך" – ואף על פי שמרגע הולדתך יש לך תכונות משלך, אופי וטבע מסוימים משלך, שלכאורה מגבילים את התפתחותך, גם את כל אלו שאפשר לשנות.

"אופי" איננו גזירת גורל בלתי ניתנת לשינוי. את הרע ניתן לדכא או לנתב לנתיבים מועילים, ואת הטוב ניתן לפתח.

"ומבית אביך" – שהם המשפחה, השכנים, הקרובים והמיודעים שגדלת ביניהם והקרובים לליבך. שגם הם פעמים רבות, אפילו מתוך כוונה טובה, יכולים לעכב ולמנוע ממך את התפתחותך הרוחנית.

ואם כן, מכל אותן "אחיזות", תכונות והרגלים, אופי, חינוך והשפעה סביבתית – מכולם עליך להשתחרר על מנת לצאת למסע המופלא מכולם, אל נשמתך, "אל הארץ אשר אראך".

ואף שבתחילת המסע אין סופו ידוע, ואף שיש מן המאיים ביציאה אל הלא נודע. מצווה אתה להאמין – יש מי שמסייע, יש מי שמבטיח:

אם תצא למסע – בודאי תגיע! אם תלך – בודאי "אראך"!

 

בהצלחה במסע בשבילי ארץ ישראל ובשבילי נפשנו...

 

*        *        *                                                                    

 

אבא אמא ביבי ועידו היקרים,                           23.10.65                           

 

בשבוע שעבר כתבתי לכם, שטיילתי רבות בארץ. הספקתי לספר לכם על כמה מקומות שהייתי בה, בלי לפרט פרוט יתר מה שראיתי בטיולי כיוון שקצר המקום. לא אעשה זאת גם עכשיו, כיוון שאפילו אספר ואספר על יופיו של מקום לעולם לא יהיה הכתוב כמראה עצמו- ואני אדאג לכך, שתראו את הארץ היטב בהיותכם כאן שוב. כל הטיולים והמסעות הללו השאירו בי רושם עמוק מאוד שבו הייתי רוצה לנגוע כעת. עד כה, אני מודה ומתוודה, לא הרגשתי את הארץ (אם אפשר לומר כך). חושבני, שביבי היטיב להרגישה ממני. גם אבא דיבר לא פעם על "הארץ שלנו". אני לא הרגשתי זאת עד כה בעצמה רבה כל כך. ידעתי, שהארץ קיימת, שכרגע אני חי בה ואם יהיה צורך בדבר- אלחם בשבילה, אך לחוש את המקום, את הקרקע, את הרריה ועמקיה של ישראל – תחושה זו הרגשתי רק כעת. כשאתה בצבא ועובר את הארץ לאורכה ולרוחבה במסעות, נדחקת איך שהוא התלהבותך ליופי המקום על ידי קצב ההליכה, החדגוני והמתמשך, נדחקת גם על ידי השמש הלוהטת והזעה השוטפת את פניך וגופך, נדחקת על ידי לשון יבשה ומימיה כמעט ריקה או על ידי כבדו של תרמיל על הגב והנשק שביד.

אין אתה יכול להתפעל מיופייה של גבעה כשאתה מסתער עליה

והמקום כולו שטוף באש. לכל היותר, חולפת התמונה במוחך,

מדליקה שם זיק קטן ונעלמת.

למדתי בצבא את יופי החיים. את התענוג הרב שבשינה. את טעמם של המים, שאין להם תחליף, ואת ערכו הרב של כוח הרצון, ואת כל הפלאים שיכול אדם לחולל אם רק ירצה בכך. אך קשה קצת לאהוב מקום תוך כל זה. והנה החלטתי להכיר את הארץ ו"להכיר" כוונתי: לדעת כל עץ ואבן שבה. זוהי ההזדמנות היחידה והבלתי חוזרת שיש לי ואני מתכוון לנצלה עד תומה. ראיתי וחשתי את יופיו של מדבר יהודה. את עוצמתם של צוקים ישרים ותלולים בגובה מאות מטרים שרק שביל דק ולבן, כפלס מים זעיר מתפתל ועובר בהם. את יופייה של אדמה חרוכה ויבשה של לובן המלח על גבי אבנים. את הכוח והגבורה שבמבצר מצדה ואת חיי קדמונינו בנאות המדבר. לכל אלה יש כעת משמעות עמוקה בעיני. ראיתי גם פינות חמד שיצרת היוצר לפני ואחרי קום המדינה. ראיתי את הטבע ההורס והבונה.

כל זה יחד עם תחושת החיים המיוחדת שרכשתי בצבא,

הצטרף בי יחדיו ויצר מעגל של חיים שלמים.

יוני נתניהו 

 

*        *        *

 

"כאן ביתי פה אני נולדתי

במישור אשר על שפת הים

כאן החברים איתם גדלתי

ואין לי שום מקום אחר בעולם

ואין לי שום מקום אחר בעולם

 

כאן ביתי פה אני שיחקתי

במשעול אשר על גב ההר

כאן מן הבאר שתיתי מים

ושתלתי דשא במדבר

ושתלתי דשא במדבר

 

כאן נולדתי

כאן נולדו לי ילדי

כאן בניתי את ביתי בשתי ידי

כאן גם אתה איתי

וכאן כל אלף ידידי

ואחרי שנים אלפיים

סוף לנדודי

 

כאן את כל שירי אני ניגנתי

והלכתי במסע לילי

כאן בנעורי אני הגנתי

על חלקת האלוקים שלי

על חלקת האלוקים שלי"

 

*        *        *

 

               אומרים ישנה ארץ / יוסי לפיד

לפעמים אני חושב בליבי, איך זה לחיות בניו-זילנד?

להיוולד באי באוקינוס במדינה שקשה לאתר על המפה.

לגדול בעיירה מנומנמת שרעפיה אדומים,

לטייל בשדה ירוק ולהתבונן באיכר הגוזז כבשה לבנה.

לגדול בבית שסבא בנה אותו,

להיות נכד של סבא שמת מיתה טבעית,

ללמוד היסטוריה של 220 שנה מתוך ספר אפור ודק,

לשאוב יין מתוך חבית במרתף, במרתף שאיננו מקלט.

 

להיות ניו-זילנדי ולתכנן בביטחון תוכניות לחמש שנים מראש.

לעקוב בחרדה אחר גורלה של קבוצת כדורגל מקומית.

להתגייס לצבא קבע כי אין צבא חובה,

ולהתפטר מהצבא תוך שאיפה לחיים שיש בהם קצת מתח.

 

לקרוא עיתון בניו-זילנד

ולא להבין את המתרחש בארץ הקודש,

מדוע נהרגים בני אדם על כל שעל אדמה צחיחה,

כאשר העולם הוא גדול והחיים יקרים?

להאמין כי כל בני האדם אחים הם וכי עם קצת רצון טוב

ניתן להסדיר כל בעיה אנושית.

להיות ניו-דילנדי ולדעת כי תותח יורה רק ביום הולדתה של

מלכת בריטניה,

לדעת כי רימון הוא פרי המשאיר כתם על בגד לבן,

לדעת כי שק שינה נועד לטיולים, כי אלמנה היא אישה זקנה

וכאשר הורה מספר על בנו שנפל, לשאול אותו אם הבן לא נחבל.

להיות ניו-זילנדי קטן וקטנוני, המסתגר בד' אמותיו,

ואינו שותף בשום חוויה קוסמית, ואינו ערב לשום איש,

ואיש אינו ערב לו, ואין הוא נדרש להקריב קורבנות אדם,

ואין הוא מצפה שאיש יקריב את עצמו למענו.

 

*        *        *

 

זה לא נגמר!                       (אלישיב רייכנר)

 

"אומרים שהיה פה שמח"

אמר לא מזמן המשורר

"שמח, לפני שנולדתי"

כך בדיוק הוא קיטר

ואח"כ תיאר חלוצים

עם מכנסיים בתוך הביצה

ונזכר – היו אידיאולוגים.

והייתה התיישבות אמידה

ובסוף הוא "זרק" שאלה

"יכול להיות שזה נגמר?"

הוא לא חיכה לתשובה

קבע שנולדנו מאוחר

"להם היה למה לקום

היה על מה לחלום

לנו לא נשאר כלום

פשוט משעמם היום!"

אז תרשו לי שנייה להעיז

לענות לבחור המבואס

וזה לא כדי להרגיז

אז הוא בטח לא יכעס

- זה לא נגמר ידידי

ואפילו לא התחיל!

צריך רק להיות ערני

ואת החושים, תמיד להפעיל

כי אם תפתח עיניים

תוכל בקלות לראות

חלוצים עם מכנסיים

(ואפילו עם חולצות)...

והם עוד מייבשים ביצות...

ומגרשים גם יתושים

יש להם מה לבנות

הם אפילו עוד חולמים...

אז אולי השתנו הביצות

והיתושים לא של פעם

אבל יש מה לעשות.

ולאידיאלים נשאר הטעם

עוד יש ישובים להקים

ונגב יש עוד להפריח

בפתח עומדים עולים

וצריך להביא גם משיח...

עוד יש על מה להילחם

ולצערנו גם עם מי

וצריכים בעזרת ה'

עוד המון יהודים להביא

וצריך לאחד וצריך לקרב

צריך להסכים אבל גם לסרב

צריך לעזור, אך לדעת למחות

ויש המון לכלוכים לנקות...

ולכן, משורר יקר

כדאי שתפסיק לקטר

ולא נולדת מאוחר

אבל אתה עלול לאחר!

תתעורר כי יש עבודה

ו"שמח" – ימשיך להיות

לקום בבוקר תמצא סיבה

אם תישן בעיניים פקוחות!.

 

*        *        *

 

"...באחד הימים האחרונים עשיתי סיור על ג'יפ. בין חורבות העיר. ראיתי קבוצה גדולה של בדואים בוזזת את הבניין היחיד שנותר בשלמותו. בניין בית הכנסת. ותולשת ממנו מכל הבא ליד. כשיריתי כמה יריות באוויר הם התפזרו וכך הצלחתי להציל מן הביזה את מזוזת בית הכנסת. יום יבוא, ואתן אותה למקום הראוי לה.

"...בשבת שלאחר מבצע הפינוי נשארתי בבית הכנסת עם מאות אחדות של חיילים ומתנגדי נסיגה שקיבלו היתר מיוחד לכך. בשבת זו חוויתי חוויה בלתי נשכחת, חוויה מסעירה ומצמררת. כל השבת בילינו בבית הכנסת: אכלנו שם, שמענו שיעורים... ובעיקר רקדנו ובכינו, בכינו ורקדנו, חבוקים.

יום המחרת היה היום האחרון. לנוכח עיי החורבות שמסביב, לא נותר עוד מקום אף לשמץ של תקווה.

"...שעת בוקר ויהודים עומדים בתפילתם. בבית הכנסת, עטופי טליתות ועיניהם עצומות.

מנגד עומדים החיילים: ספק מהססים, ספק נפחדים להפריע בשעת התפילה. לא, אין הם דתיים. אך כולנו הם בנים לעם ישראל.

הפקודה ניתנת ואט אט נכנסים החיילים אל תוך בית הכנסת. מוציאים את הכיסאות, מפרקים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה החוצה. בחלל תלויה, מרחפת, תפילת הקהל: 'אבינו מלכנו'

"...התפילה וטכס הפרידה מימית תמו. שיירה של יהודים עטופים בטליתות ונושאים את דגלי הלאום, יוצאת מחצר בית הכנסת. בראש נישאים ספרי התורה. מאות אזרחים וחיילים הולכים ובוכים. הולכים ושרים.: 'אני מאמין בביאת המשיח'. קולם מרעיד בין בכי למזמור והשיירה מתקדמת. בין עיי ההריסות לכיוון השער.

האם זאת תמונה מתוך סרט קולנוע? האם זהו פרק מהזיכרונות עברו העגום של העם היהודי?

מיהו שנתן בידינו את הצו ההיסטורי, לגרש מאמינים יהודים מבית הכנסת בעודם בתפילתם?!

ואני, לאן אפנה??..."

 

25.4.82

 

(מיומנו של אל"מ זאב דרורי – מפקד חטיבת גבעתי בזמן פינוי ימית.)

 

 

*        *        *

 

מגטאות ומחנות הגחנו

אל הביצון השיממון הלכנו

מקצוות ערב, מרוסיה ופולניה,

הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה.

ומכל הגלויות ועם כל – הבעיות,

עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מדברת ומדברת

מסביב יקום הסער, רב קושי וצער,

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ יש עוד כוח

 

(ע. מוהר)

 

*        *        *

 

איפה באמת מסוכן?

באמריקה יודעים שבישראל נורא מסוכן עכשיו,

ולא מומלץ לנסוע לשם.

בישראל יודעים, שאם מסוכן – אז מסוכן בשטחים,

וקצת בירושלים.

בירושלים יודעים שיש יריות, אבל רק בגילה.

גם בגילה יודעים שמסוכן, אבל רק ברחוב האנפה.

ברחוב האנפה יודעים שמסוכן, אבל לא בכל הרחוב,

רק בכמה בתים הפונים לבית ג'אלה.

בבתים אלו יודעים שמסוכן, אבל רק בכמה בתים וקומות שעליהם יורים מידי פעם, לא משהו מיוחד...

בבתים שעליהם יורים, יודעים שמסוכן,

אבל לא בכל החדרים, אלא רק במטבח ובחדר שינה.

ובשירותים למשל, שקט לגמרי...

במטבח, שממש לתוכו יורים, יודעים שמסוכן,

אבל לא בכל המטבח אלא רק באזור המקרר והטוסטר.

באזור המקרר יודעים שממש מסוכן –

זה בפריזר שנמצא בדיוק בכוונת של הצלף מבית ג'אלה.

מהמקרר עצמו אתה יכול להוציא חלב

בפריזר עצמו מעל למקרר שבקטע אחד של רחוב האנפה שבקצה אחד של רחוב האנפה שבקצה גילה

שבירושלים שבישראל...

זהו. שם באמת קצת מסוכן. אם אתה עומד שם ומוציא שניצלים קפואים, אתה מסתכן בנפשך. אז במשך כמה חודשים, עד שהמצב יירגע – אל תשתמש בפריזר!

 

 

תיוג: ארץ ישראל, צ'ופרים על ארץ ישראל, קטעים על ארץ ישראל, מדינת ישראל, למות על הארץ, צ'ופרים לטיולים, צ'ופרים למסעות, החיבור לארץ, החיבור לארץ ישראל, יום העצמאות, יום הזכרון לחללי צהל, יום הזכרון לחללי צה"ל, טיולים, מסעות, מלחמה, מלחמות, מדבר, אהבת הארץ, ידיעת הארץ.

דרג את הכתבהדירוג כתבה ארץ מולדת 2: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד