אוסף קטעים ליום הזיכרון

אוסף קטעים ליום הזיכרון
נושא: במעגל השנה
תת נושא: יום הזיכרון
קטגוריה: צ'ופר, חומרי העשרה, קטעים יפים
גיל: גלעד-הראל (ג-ה), נווה-נחלה (ו-ח), חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות-: עמוקה
אוסף קטעים לטקס יום הזיכרון או לצ'ופרים, פעילויות ועוד..

מתאים ל:  יום חול, שבת

 

 

עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מה אתה מוכן לתת בשביל זה? (פעולה)

אוסף קטעים ליום העצמאות

 

המעודד והנותן כח

"מי יכול לוותר על דמעותיהם של 
אבות ואימהות שכולים 
שהדבר היחיד המעודד אותם 
שמנחם אותם זאת ההרגשה 
בננו נפל במערכה אבל , 
הוא נפל למען ירושלים
נפל למען חברון
נפל למען רמת הגולן
נפל למען מרחבי הנגב 
זה המעודד זה המנחם 
זה הנותן כוח לעמוד בסבל 
הסבל המלווה עד היום האחרון.." 
(הרב נריה זצ"ל(

 

אל תשכחו את הנופלים

הפצוע השני משמאל הרים את ידו וסימן לי שהוא זקוק לי.

ניגשתי אליו. היה זה אחד הנפגעים קשה שנשרף כשהטנק שלו נפגע.

פגיעה ישירה.

"כן" אמרתי, מביטה בסדין, מנסה להתעלם מן הפרצוף השרוף, מהאדם חסר העור.

הוא אמר: "הביטי בי, אל תתביישי. אני שרוף, אבל חי! פצעים מגלידים! צעקות נשכחות עם הזמן.

אך אל תשכחו את הנופלים, הם שמתו ולא יצחקו עוד לעולם."

דמעה התגלגלה על לחיי. הוא ניסה לחייך - כולו מתעוות מן הכאב.

למחרת חזרתי אל אותה מחלקה.

המיטה השנייה משמאל - הייתה ריקה.

 

דקת דומייה

לזכר חיוך תמים שאל מול המוות גווע

לזכר עיניים רכות שכבו למראה הזוועה

לזכר תום נעורים שחלף מאימת הדמים

לזכר עוצמה של חיים שנגדעה ללא רחמים

לזכר ידיים רכות שלמדו להחזיק תחמושת

לזכר רגליים כבדות ושפתיים סדוקות מיבושת

לזכר הגוף החזק שגבורתו הפכה אגדה

לזכר טירון צעיר שנחרד מעוצמת הפלדה

לזכר הדם הבוער שנשפך בשדה הקרב

לזכר חייל שבשוכות שכב

לזכר מי שהיה

דקה דומייה.

(ניר רוט)

 

הבן שלנו

היא הייתה בת 23. כשבאו להודיע לה על חיים, ישבה על הספה, והבן הקטן שלהם היה בן שלוש. הוא שיחק על השטיח ולא הבין כלום. אולי כן בעצם, כי הוא ראה את החאקי והנשק ושאל בקול הקטן שלו - "איפה אבא?" היא לא ענתה. רק בכתה. והוא הסתכל עליה בתמיהה ולא שאל יותר. בכה איתה קצת וזהו. נסגר מולה. מאז, גידלה אותו לבד, בתור אמא מוזרה, קיימת ולא קיימת ובוכה הרבה ושותקת. מוצאת את עצמה מתגעגעת המון המון.

כשהוא גדל היא ראתה שהוא ילד עצבני ומתפרע. ומרוחק ממנה. הוא היה משתולל הרבה והיא בתגובה הייתה מפזרת תמונות של חיים בכל הבית, תוהה למה הבן כל כך שוכח את אבא שלו, את חיים. ושהשלווה והטוהר שלו שהיו פעם בבית נעלמים, נעלמים עם חיים.

בעצם גם מבחינת העולם כולו נעלם חיים, וכלום לא נשאר. רק בה. היא המאגר הגדול ביותר והיחידי אולי של חיים.

יום אחד היא כבר לא עצרה בעצמה והתפרצה קצת.

הוא יצא מהבית, הבן שלה, וטרק את הדלת. היא התחילה לבכות ורצה לבית הקברות.

והיא מצאה אותו שם.

היא הסתכלה עליו מרחוק וחשבה לשנייה שהיא רואה את חיים. חיים קטן.

הבן שלה. שלהם.

ואז היא רצה אליו ובכתה וחיבקה אותו. וראתה שהוא בוכה גם.

הם ישבו שם הרבה זמן עד שהחשיך, ואז חזרו הביתה.

היא הסתכלה מסביב על הבית על המדרגה שנשברה כשחיים דפק עליה פטיש בטעות, ועל החלון שהוא צבע, ועל השובך שהם בנו יחד.

ועל הבן שלה שכל כך חיים, וכל כך היא. וכל כך הוא!

וגם עליה היא הסתכלה וידעה שחיים קיים בתוכה כל כך.

ואז הבן שלה לקח אותה מתחת לעץ המשמש שנטע אחרי שהוא נולד. על ידי חיים.

והם ישבו שם שניהם. בכו קצת. והסתכלו מסביב.

וראו כל כך הרבה חיים. כל כך הרבה!!

היית צריך להיות היום בן 28.

אתה יודע מה זאת אומרת?

חתונה, אבהות, שמחות ולא אזכרות.

כל מי שמביא פרחים לקברך, היה צריך להביאם לחתונתך, להולדת בנך.

עשר שנים שאנחנו מדליקים נר נשמה לזכרך

כבר לא סופרים את מספר הפעמים שבאים לבית העלמין

הלב בוכה גם כשמחייכים.

אנו בוכים על שאיבדנו אותך. שלא נראה אותך יותר,

ילד יפה ואהוב שלנו.

עשר שנים אנחנו ליד המצבה שלך.

שוטפים, שותלים, עודרים ומנקים,

במקום לעשות בייבי-סיטר לנכדים

במקום לקנות מתנות ליום הולדת, הכל סביב האבן.

וכך עושים גם ההורים השכולים האחרים.

הם מבינים את השיחות שלנו איתך,

כי יש כאן אחוות משפחות, בדומה לאחוות לוחמים...

עשר שנים אנחנו תוהים

איך ילד בן 18 נמחק מהחיים?

אנחנו מעלים צחוק עם דמעה, לידה עם מוות

"יש לך בן" -  בשורת המיילדת

"נהרג לכם בן" - בשורת קצין העיר...

מתגעגעים לראות אותך, לשמוע  את קולך

רק את שתי המילים הראשונות שאמרת

לשמוע ממך רק עוד פעם אחת-

"אמא, אבא..."

 

 

 

החייל שלי הלך

החייל שלי הלך, הלך ולא שב

הוא הלך אליה, אל זו שיודעת למשוך בחוטים,

הוא הבטיח שיחזור, אך היא לא נתנה לו.

הוא גם הבטיח את כולו רק לה

וההבטחה הזו קוימה.

החייל שלי נפל בידיה של המלחמה...

 

 

לזכר יובל הראל

בלשכתו של קצין העיר ירושלים התקבלה הוראה: ללכת למשפחת הראל משכונת תלפיות, לבשרם על נפילת בנם יובל במלחמת לבנון.

מיד יצאה משלחת לבית המשפחה. דפיקה קצרה בדלת, דקה קפואה אחת...

זעקות השבר, צרחות הכאב הבלתי נתפס שעלו מבית משפחת הראל, הגיעו לאוזני כל תושב בשכונה, וכל שומע – תצילנה אוזניו. הגוף מצטמרר, והכאב נוקב.

זמן קצר לאחר מכן, בטרם הספיק איש לעכל את הבשורה המרה, עלו זעקות קורעות לב מבית נוסף בשכונה. בית משפחת הראל.

עד מהרה התבררה הטעות הנוראה: בשכונת תלפיות גרו שתי משפחות בשם הראל. ולשתי המשפחות היה בן בגיל  צבא, ושמו יובל.

כשהתקבלה ההודעה על מות החייל יובל הראל במשפחה, היא הגיעה בטעות לבית משפחת הראל השנייה...

הוא חי! יובל חי! בבית משפחת הראל, שבנם כמו חזר מן המתים איש עוד לא עיכל את הבשורה...

הדמעות טרם יבשו בעיניים, החולצה עוד קרועה. הפנים חיוורות. אבל הלב – הלב מתפקע מעומס הרגשות... איזה אושר, אושר!!

לרגע נורא אחד חשבו שבנם אינו, והנה הוא חי! שוב יזכו לחבקו, לחבק וללפות חזק, לא לתת לו לברוח שוב... לשמוע את קולו, ללטף במבטם את עורו הצרוב...

ובתוך פקעת הרגשות, החיבוקים והדמעות, דפיקות חלושות בדלת...

מישהו קם לפתוח, וכולם קופאים במקומם. בפעם השלישית באותו היום משלחת מטעם קצין העיר עומדת בפתח...

כמה שניות קפואות.

משפט קצר מפי הקצין ושוב פרצו הזעקות מבית משפחת הראל. וכל השומע תצילנה אוזניו, והגוף מצטמרר, והכאב רב מלהכיל...

לזכרם של שני חיילים תושבי שכונת תלפיות בירושלים, שנפלו במלחמת לבנון ונשאו את אותו השם: יובל הראל.

 

 

על דעת המקום

על דעת הקהל

רכבנו סופה וגם סער

בוטחים:

"אל תשלח ידך אל הנער"

ובישיבה של מעלה

ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא ייקחהו האופל

הלילה ההוא בא

למודים ושבעים

יודעים את השעה

שעטו הראלים יובלים

חיילים לבנון ושריון

וקול שובר ארזים

ובישיבה של מעלה

ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא ייקחהו האופל

הלילה ההוא בא

בלילה ההוא אמא

הראל לקינות יובל

עוד זה מדבר וזה בא

אמא

יובל על במותייך חלל

בלילה ההוא, אבא

הייתה צעקה גדולה

עוד זה מדבר

הראל גם יובל

יובל גם הראל

ועיר תלפיות שכולה

ובישיבה של מעלה

ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא ייקחהו האופל

הלילה ההוא בא

 

לזכר יוני

את יוני האיש לא נוכל להחזיר לחיים.

אך את יוני המורשה והסמל, את הרוח הזאת העשויה ללא חת,

את הלב הזה החם וצמא הדעת,

את האמונה הזאת בצדקת הדרך ובטעמה,

ואת הנכונות הזאת להטיל עצמך על הכף - עד תום...

הכל נוכל- אם נרצה- לאמץ ולנצור לעצמנו, להנחיל ולהוריש לבאים אחרינו.

אם באלה לא נעמוד, אנו חוטאים לחמורה בהתחייבויות הנגזרות עלינו ממותו.

ואם בכל אלה נדע לעמוד- אנו מקימים ליוני מצבה, שחשובה ממנה- ואולי אף יפה ממנה- לא נוכל להקים.

 

 

לילה שחור  (יעקב ארז)

כמו ברצח רבין. כמו בפיגוע בבית ליד. כמו בפיצוץ בדיזינגוף סנטר - הידיעה הראשונה הייתה מינורית: "כנראה ששני מסוקי קוברה התנגשו באוויר" - אמר הדיווח. אחר כך התברר שמדובר בשני מסוקי יסעור ודיברו על עשרים הרוגים, אחר כך על שלושים וחמישים ושבעים ויותר.

ואתה מנסה להפוך את המספר הנורא הזה למשהו נתפס, מוחשי.

אתה מחפש שם אחד, פרצוף אחד, אולי מכר אחד. אתה מחפש את כל מה שאתה לא רוצה למצוא ואתה תמיד מוצא!

כי כל אלה הנקראים "טובי בנינו", הם טובי ילדינו. בלילה הזה חיפשת אותם - קודם את הילדים שלך, אחר כך את החברים שלך, ואת החברים שלהם, והחברים של הילדים שלהם.

מדינה שלימה רועדת ליד הטלפון. אלה רגעים שישראל אינה מדינה. היא בית משותף.

בלילה השחור הזה, שבו החסרנו כמה וכמה פעימות, בלילה הקודר והמר הזה, שכחנו מהכל וחזרנו לרגע אחד למה שאנחנו באמת - "עם אחד".

 

 

מכתב למי שאבד לה בן אדם יקר

"הכל צפוי והרשות נתונה", אמר רבי עקיבא במסכת אבות, ובעיני, יש לזה פירוש אחד פשוט:

אין לנו שליטה על הגורל, על כדורי הטניס שהחיים מפילים לנו על הראש. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשלוט עליו, זה איך נתייחס לכדורים האלה.

ובעניין הזה,

לפני כתשע שנים חיברתי את הקטע הבא מעומק לבי ונשמתי, צרי על לבם ונשמתם של כל אלה מאיתנו הזקוקים לו. לפי בקשת רבים, (רבים מדי, לצערי) אני מפרסמת אותו כאן מחדש, ליום הזיכרון לחללי צה"ל.

יהי זכרם של כל היקרים-החסרים-שנעקרו-משורותינו צרור בצרור החיים.

וזה הולך ככה:

יפה שלי. היצור שכל כך אהבת, נהרג, ומאז, משהו בך מת ביחד איתו.

כן, החיים חזקים מהכל, וברמה התפקודית, המשפחה ממשיכה "כרגיל", כאילו. אבל מאז "המקרה" כלום כבר לא אותו הדבר. משאית של שני טון רובצת לכל אחד מכם על הלב. אתם יושבים בסלון, למשל, מעלים זיכרונות ממנו עם בת צחוק, ופתאום משתתקים באשמה, כשמבטכם נתקל בתמונתו. איך אפשר לחייך, את שואלת, כשהוא שוכב שם, וקר לו מתחת לרגבים. הורג אותך להיזכר בכל בוקר שהוא כבר איננו לך.

אבל הוא ישנו לך. הוא ישנו לך מאוד, רק שאינך רואה אותו. הנשמה שלו, אהובה, הנשמה שלו, שלמה ובריאה - כלום לא קרה לה. וכלום לעולם לא יקרה לה, כי היא הניצוץ האלוהי שבנו, ומכאן שהיא בת אלמוות. מה שאבד, זה רק הגוף שלו. ה"אוטובוס" של הנשמה, שמלאו ימיו. ורק האוטובוס הריק, השבור, "המקולקל", קבור שם מתחת לרגבים. "לנהג" - כמו שאומרים אצלנו בקול ישראל - שלום.

נשמתו לא קבורה שם!!!

היא מרחפת מעלייך, ושומרת אותך, ורוצה כל כך לצעוק לך:

"אל תצטערי בשבילי, כי כל כך טוב לי פה, ליד האלוהים! אני רווה פה אושר! מחנה האימונים, השיעורים, העונשין והתופת, זה לנשארים, על כדור הארץ. כאן, איפה שאני נמצא, כבר הכל טוב! אין כאן יצרים שחורים, ואין רוע. טוב לי!!! שתדעי שטוב לי!!! הלוואי שיכולתי לחפון קצת מהטוב הזה בשבילך, יקרה שלי.

אבל אין לי אלייך גישה. כי כדי שתשמעי אותי בחושי הבשר שלך, אני צריך כלי גשמי, והכלי הגשמי שלי אבד. ולמרות זאת, אני יכול להתקשר אלייך דרך לבך. דברי אלי, ואני אענה לך דרך מחשבותייך. אהיה לך מאוד-מאוד. אענה לך, כאילו אני חי בגוף הבשר, ורק נמצא בארץ רחוקה. אבל שתדעי, שאני יכול להיכנס רק אל לב פנוי. ולבך כמו חסום. אני לא יכול להיכנס אליו, כי הוא תפוס כולו בצער. 'קו הטלפון' היחיד שלי אלייך, ואת מחזיקה אותו בצליל 'תפוס'. פני לי אותו! פני לי אותו! נקי לי אותו מהצער!

תאמיני לי שבתוך כל האושר הגדול האינסופי הזה שאני רווה, הצער היחיד הענקי שיש לי, זה הצער שלי מהצער הזה שלך עלי. רחמי עלי, ואל תצטערי עלי כל כך. הרי אם היית יודעת באלף אחוזים שטוב לי, היה קל לך יותר לשאת את הפרידה. וטוב לי. את חייבת להאמין שטוב לי. איך אסביר לך שהצער שלך הוא כל כך נוראי רק בגלל שלא קיבלת עלייך את הדין, שככה זה.

הרי ימיו של אדם קצובים לו -

ושלי נגמרו. גמרתי את התפקיד שלי על האדמה בגלגול הזה. תחיי עם העובדה הזו. קבלי אותה. קבלי את זה שאת, אחרי מאה ועשרים, באה אלי - ואני אלייך לא אשוב בחייך אלה, בדמות בשר. רק בתור נשמה. בלב, במחשבות. איך אסביר לך את זה?

זה כמו שבאוויר יש כל הזמן 'גלי טלוויזיה', ואת לא רואה אותם. היו צריכים להמציא איזו קופסה, ש'תתרגם' את גלי הטלוויזיה הבלתי נראים ל'תמונות', שחושי הבשר המגושמים שלנו יצליחו לראות. ואת הרי מבינה שהגלים האלה קיימים ב'אוויר', למרות שעד שהם מגיעים אל הקופסה, את לא רואה אותם . וככה אני, כמו גלי הטלוויזיה האלה באוויר, לפני שהגיעו אל הקופסה. אני קיים מאוד, רק שלי אין 'קופסה מתרגמת', מלבד אמונתך.

אני קיים, רק שבתדר אחר.

כן, כל זה לא כל כך מנחם אותך, כי את מתה לחבק אותי, ואי אפשר. כי הבית שהכיל אותי פעם פסק מלהיות. אבל אני קיים - ויש המון ערוצים לחוות אהבה, מלבד אלה הגשמיים. את צריכה לנסות כדי להאמין איך אכן כן.

אל תבטלי אותי ואת רצונותיי. את יודעת שאני כל כך אוהב את כולכם, וכל מה שהייתי רוצה באמת, זה שתמשיכו לצחוק צחוק בריא ומשוחרר כשאתם נפגשים בסלון. ובלי להפסיק פתאום, בגלל שאתם נזכרים ש'קר לי מתחת לאדמה'. לא קר לי ולא נעליים, ואני נמצא איתכם כשאתם שמחים, ומצטער מאוד איך אתם מחרבים לי את המסיבה. אני הרי אוהב אתכם. איפה אהיה, את חושבת, אם לא איתכם?

ואני יודע שאת לא תופשת את זה כרגע, אבל רק לגוף יש מחסום. בהוויית הנשמה, אני יכול להיות באלף מקומות בו זמנית. ואני איתכם. את יודעת איזה תסכול זה לצרוח לכם שאני פה, איתכם, שמח וקיים, ואף אחד מכם לא שומע אותי? זה כמו בחלומות הזוועה האלה, שאת צורחת, וקולך לא נשמע. ואת יודעת כמה אני אוהב אותך, ובכוונה אני לא מדבר בלשון עבר.

מהמקום נטול היצרים והרוע, בו אני נמצא כעת, כל מה שאני מאחל ומפרגן לך, זה שתחיי את החיים הטובים ביותר שאפשר. ביחד עם כל המשפחה והחברים. וכל זמן שאת מענה ככה את עצמך, את לא מאפשרת לרצוני זה להתגשם עבורך. בבקשה ממך, תעזרי לי, כי אין לי גישה פיזית אל האדמה. אין לי ידיים לשנות 'במו ידי' דברים, אם לא תגשימי אותם עבורי. אני יצאתי מהמשחק, שמשחקים אותו על האדמה. אבל את עדיין לא. לכן תמשיכי בחייך, הכי טוב שאת יכולה.

את לא 'תבגדי בזכרי', אם תעשי כך. זה יהיה רצוני המפורש!!!"

(אודטה)

 

 

עכשיו אתה נח

עכשיו אתה נח סוף סוף בני העייף - חסר המנוחה.

כתפיך הרחבות הולכות וצרות כמידות הארון והאדמה.

עכשיו אתה בטוח לבסוף בני היפה, רצוף הסכנות.

רגליך הולכות ומתיישרות, וגופך מוגן בתוך האדמות שאת גבולן חרצת בריצה, בלילות ללא שינה, בנשיאת אלונקות, מקלעים, מרגמות.

הארץ שאהבת מפנה ראשה,

אבל אולי האדמה מחבקת אותך, ופרח אולי ינבוט מדמעה.

 

 

פרח מוגן

רציתי לקטוף פרח קטן

אמא אמרה: "זה אסור, זה מוגן!"

ובכל העולם יש חוקים - לא לקטוף פרחים מוגנים.

ואולי אני סתם ילדה קטנה, שלא יודעת ולא מבינה,

אבל אני חושבת שכל-כך מוזר,

שפרחים אסור וחיילים מותר.

 

 

*        *        *

 

למלאכים של היום אין טבעת לבנה מעל הראש,

יש להם קסדה.

הם לא לבנים, צחורים כשלג,

הם לבושים חאקי.

לא תראו כנפיים בוקעות מגבם,

המקום שם תפוס ע"י אפוד.

אין להם נבל בידיים,

ואם הם "מנגנים" זה בכלים שונים לגמרי.

למלאך של פעם הייתה שליחות אחת,

היום, מלאך שמסיים משימה אחת

מיד מוקפץ למשימה הבאה.

המלאכים ההם מחולקים הם כיתות כיתות.

גם מלאכינו מחולקים לכיתות, ומחלקות, פלוגות וגדודים.

פעם, לילדים קראו בשמם של מלאכים: רפאל, גבריאל.

היום, למלאכים קוראים בשמות של ילדים: אלנתן, גדי.

 

המלאכים של פעם היו יורדים מהשמים לארץ.

המלאכים שלנו גדלים בארץ, ועולים בסערה השמימה.

                (אלעד חמיאל)

 

*        *        *

 

מספר מילים לא יביעו את אשר אומר הלב

עת חייך, נלקחו בירי האויב

הלכת לעולמים לבלי שוב

ואותנו השארת תוהים האומנם לא תשוב??

 

הלכת והשארת אחריך זיכרונות

הרהורים רבים ומלאי של תמונות

ושוב אנו שואלים את אותה שאלה

האם ראינוך בפעם האחרונה?

 

 

*        *        *

 

*        *        *

 

אבא של יוחאי לא חזר הביתה,

אבא של יוחאי לא יחזור הביתה,

אבל אבא של יוחאי,

תמיד יהיה אבא של יוחאי,

ככה אמרה לי סבתא,

ופעם, ילדים בחצר שאלו את יוחאי:

"איפה אבא שלך"?

והם היו רעשנים כאלה וגדולים...

שתק יוחאי וחיפש מילים...

וזקף את הראש...

והרכין את הראש...

יוחאי הוא רק בן שלוש...

ולבסוף הוא, כאילו, עצם את עיניו,

ואמר בקול רך ופלאי:

"אבא שלי איננו עכשיו,

אני אבא שלי"!

 

*        *        *

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוקים

ונתנו לו אביו ואימו.

 

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג.

 

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו.

 

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו.

 

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו.

 

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו.

 

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו כונו.

 

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו

מותו.

       (זלדה)

*        *        *

הייתה לי קופסת צבעים

זוהרים, נעימים ונאים,

הייתה לי קופסת צבעים

שבהם גם קרים וגם חמים.

 

לא היה לי אדום של דם הפצועים,

לא היה לי שחור של אבלות יתומים,

לא היה לי לבן של פני המתים,

לא היה לי צהוב של חולות לוהטים.

 

היה לי כתום של שמחת החיים,

היה לי ירוק של לבלוב ופריחה,

היה לי תכול של שמיים בהירים,

היה לי ורוד של חלום ומנוחה.

 

          ישבתי וציירתי

                 שלום!

 

*        *        *

כשם שבעץ התאים המתים הופכים להיות גזע

ומעמידים את העץ והם איתנותו.

כך בעם ישראל – אלו שנופלים על תקומת העם,

                        הם לא רק שלא מרפים את ידי העם,

                        אלא להפך,

                        מחזקים ומאמצים את העם

                        להמשיך בהבאת הגאולה והישועה.

 

*        *        *

הפרח הזה לא יפרח בשנית, הפרח הזה כבר נבל,

הפרח הזה לא נראה בשדות, אלא עשרות פרחים אחרים,

את הפרח הזה השקו וגידלו ונתנו לו כל מה שצריך,

אך הפרך הזה היום נבל, והשאיר כאב מכאיב אחריו,

את הפרח הזה גידלו ההורים, שיגדל, שידע, שיבין,

ואחר, שילך ויעזור לאחיו, אך לא רצו שילך בדרך הפרחים,

על הפרח הזה חלמה נערה, שיחזור שיאמר אהבה,

אך הפרח הזה לא יגדל בשנית,

                 סמ"ל צהל נפל בגזרה הצפונית.

 

*        *        *

כאשר מסתלק ילד מהעולם,

הדמעות על אובדנו אינן מתייבשות.

כי הצער איננו רק על העבר שאבד,

אלא בייחוד על העתיד שלא יגיע.

מבכים על הנבט שנבל בטרם גילה לאור העולם את יופיו,

אבלים על הפרח שנקטע באיבו כשפקעיו סגורים,

ואיש לא יראה לעולם הדרו וצבעיו...

 

*        *        *

"עלי לא יתאבלו,

עלי מותר רק לשמוח ולהמשיך את מה שהתחלתי,

לבנות את מה שתכננתי לא לספוד ולא לבכות,

לשמוח בדרך שהלכתי ולהנחילה למי שבא אחרי.

                                                (רמי בן צבי)

 

כמו בפסיפס גדול, צבעוני ומרהיב, כמו בפאזל ענק,
ראיתי את התמונה של כלל ישראל זו בצד זו סדורות התמונות:
חיוך בצד חיוך, שם ליד שם, קיטבג ליד קיטבג,
70
פנים לתורה ו- 73 פנים לכלל ישראל: "דור דורשיו מבקשי פניך".
תלכיד מדהים, תמהיל מדויק, מארג מושלם.
 2
מסוקים וכל עם ישראל בתוכם:
צעירים ומבוגרים, אנשי עיר וקיבוץ, מושב והתנחלות,
עולים מאתיופיה ועולים מרוסיה לצד צברים ותיקים,
עגיל ליד כיפה, ימין ליד שמאל, תום מנוה שלום ליד שילה מקרני שומרון,
רוזנברג ופלדמן לצד אבוקסיס וסבן, ויטאלי ודים וולדיסלב ליד אביב, אסף ושגיא,
מגדל העמק, כפר יונה ליד רמת השרון ות"א,
סגן אלוף בצד טוראי, צנחנים בצד שריון,
חסן, כאמל ופאדי ליד מנחם, ירון ואבישי.
תמונה גדולה ויפה, כואבת ונוקבת עד תהום, עד שורש.
חשבתי לעצמי שאם רוצים לעצב כרזה ליום העצמאות ה- 50 שייקחו את התמונות האלו, של כולם, מחייכים ורציניים, צעירים ויפים וליד כל תמונה ישימו את הקיטבג של כל אחד.
ואם אפשר לבקש שהקיטבג יהיה שקוף שנוכל לראות את כל הממתקים, העוגות והסוודרים שאמא דחפה, דחסה בכח למרות שהילד - החייל אמר: די אמא, אני לא צריך כ"כ הרבה אוכל וגם לא קר לי כ"כ.
כך תראה הכרזה! תמונה וקיטבג!
ואני חושב עכשיו עוד משהו אולי אני אקח את התמונה הגדולה והיפה עד לכאב הזו ואשים אותה בתוך מסגרת מאחורי זכוכית ואתלה אותה בכל מקום ומעליה אכתוב בגדול:
"
במותם ציוו לנו את האחדות ואת אהבת ישראל".
היינו צריכים 73 קברים כדי ששוב נרגיש את אותה אחדות נפלאה?
חניתי אתמול במגרש חניה בת"א לידי נעמד רכב עם סטיקר: "פרס ומרץ" ומצידי השני עמד רכב עם סטיקר: "חברון מאז ולתמיד" ויצאנו שלושתנו מהרכב ובכינו ביחד, פתאום הרגשנו איך בפנים עמוק, בשורש אנחנו מחוברים, הרגשנו כיצד בפנים מתחת לסטיקר ולשלט, מתחת לכיפה ולעגיל, מתחת לסיסמא ולכותרת אנחנו מחוברים, קשורים ומאוחדים.

לדמעות אין מפלגה, לכאב אין מצע, תמיד ידענו את זה, רק שהסטיקרים והשלטים הסתירו לנו, ויש לי אם - אפשר עוד בקשה אחת קטנה מכולם: מהפוליטיקאים ומהרבנים, מהדרשנים ומהפרשנים, מהמומחים לכל דבר ומעיתונאים לעת מצא:
תנו לנו לבכות בשקט, אל תסבירו לנו כלום, אל תחפשו לנו לא פסיקים ולא גימטריות, לא הוכחות ולא סיבות, לא סימנים ולא ראיות, אל תחטטו ואל תנסו להיות דוברים או נציגים של אף - אחד, לא של הקב"ה ולא של המפלגה, לא של השכול ולא של הכאב, עזבו אותנו לבכות בשקט אנחנו מסתדרים לבד, תנו לנו קצת שקט אל תקלקלו לנו את האחדות המופלאה הזו שצצה פתאום מתוך הכאב המר כ"כ, תנו לנו לבכות בשקט, אנחנו נקום, נתגבר, נאסוף את עצמנו ונתאושש בקצב שלנו, רק אל תפריעו, כל - אחד יסביר לעצמו מה שהוא רוצה, יחשוב לעצמו מה שהוא מבין ויסיק לעצמו מה שהוא מפרש, רק אל תפריעו לאחדות הכוללת הזו, תמיד ידענו שהיא קיימת, תמיד ידענו שאפשר לסמוך עליה בשעת מבחן, אבל לא ראינו אותה כי הסטיקרים הסתירו לנו אותה.
אולי ניקח את התמונה הזו של כולם ונשים במסגרת ונכתוב למעלה: כל ישראל במותם ציוו לנו את האחדות וכל פעם שנרצה לדבר רע או סרה על כלל ישראל, על הנוער, על העם - נביט בתמונה הגדולה הזו, בפנים היפות והצעירות לנצח,
ב- 73 חלקי הפסיפס המופלא הזה ונגיד לעצמנו ולקב"ה: "אדרבא, תן בליבנו שנראה כל - אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"
ואולי באמת בעל בית דפוס ידפיס סטיקר ועליו יהיה כתוב:
" 73 -
במותם ציוו לנו את האחדות "
ונדביק אותו על המכוניות ועל הקיטבגים של החיילים, אנחנו נתאושש ונתגבר ונגע כמו שידענו תמיד לבנות מתוך ההרס, ליצור מתוך המשבר ולהוסיף מתוך החסר, לשמוח מתוך הבכי, לאהוב מוך הכאב ולהאמין מתוך הספק.
עוד יקום פאר תחת אפר, רק רבש"ע יחזר אותנו באהבה אליו:
"
שיהא הכל נחת רוח אליך ואל יעלה בליבנו שום שנאה וקנאה וטינה רק אהבת ואחדות ישראל תמיד".
                                                        

-                                                        אבי רט-

 

 

*        *        *

 

...חבר שחזר מן העיר מספר לנו שאתם שמה מדוכאים מאוד.

כנראה השפיעה עליכם "התזמורת" המנגנת לכם מידי לילה

בלילה ואתם מחכים לרגע שהעסק הזה יגמר איך שהוא.

והתוצאות אינם מעניינות אתכם, אבל אותנו כן מעניינות

התוצאות מאוד... אנו לא ניכנע.

לא לניטרליים ולא לבני דודנו בשום אופן!

אם נגזר עלינו למות, נמות כבני אדם הגונים והנשק בידם.

 

       (מלאכי מושקוביץ הי"ד מתוך מכתב במלחמת השחרור)

 

*        *        *

"בכלל המלחמות שבאו (על העם היהודי),

נועדו להזכיר לנו מחדש, מי אנו ומה אנו.

עם תום הקרבות, ראוי שנשב עם עצמנו ונחשוב מחדש, אולי אנו מסלפים את הדרך שבה אנו הולכים, בכך שאנו מנסים להשוות את דרכינו ואת חיינו לאומות העולם".

 

           (מתוך דבריו של סרן אלי שגיא

                שנפל בקרבות הבלימה בגזרת התעלה במלחמת יוה"כ,

            הדברים הוקלטו ושודרו בגל"ץ זמן קצר לפני נפילתו).

 

*        *        *

עכשיו אתה נח סוף סוף בני העייף - חסר המנוחה.
כתפיך הרחבות הולכות וצרות כמידות הארון והאדמה.
עכשיו אתה בטוח לבסוף בני היפה, רצוף הסכנות.
רגליך הולכות ומתיישרות וגופך מוגן בתוך האדמות
שאת גבולן חרצת בריצה, בלילות ללא שינה, בנשיאת אלונקות, מקלעים, מרגמות.
הארץ שאהבת מפנה ראשה אבל, אולי האדמה מחבקת אותך
ופרח אולי ינבוט מדמעה.

בשם הילקוט והמחברות המפוזרות בדרך לבית הספר

בשם רגלי הילדים הקטועות ומה שהפך לאפר.

בשם התמימות שעלתה בלהבות, שלום כיתה א'

לא רוצה להתנחל בלבבות, רוצה להתנחל בארץ.

 

לכל חסידי השלטון והחוק ששמו על צווארי את החבל

לכל החותמים על דינו של נבות, לכל כהני איזבל

לכל מחרפי נחלת אבות, לטובלים ובידם השרף

לא רוצה להתנחל בלבבות, רוצה להתנחל בארץ.

 

בשם החייל שיצאה נשמתו כי שולחיו קיפלו את הדגל

בשם הנביא שנשאר לבדו מול המחולות והעגל

בשם כל מי שנותרו לו דמעות, אקרא מבוקר עד ערב

לא רוצה להתנחל בלבבות, רוצה להתנחל בארץ.

 

לכל המצדיקים את ייסורי איוב, המגרד את פצעיו בחרס

לכל המטילים עלינו את החוב של פשעי החורבן וההרס

לכל המנסים מול מראות עקומות ליפות עצמם עד מוות

לא, אני לא רוצה להתנחל בלבבות רוצה להתנחל בארץ.

 

           (אייר תשס"ה – צבי זלבסקי מתוך בשבע)

 

 

*        *        *

 

החייל שלי הלך, הלך ולא שב
הוא הלך אליה, אל זו שיודעת למשוך בחוטים,
הוא הבטיח שיחזור, אך היא לא נתנה לו.
הוא גם הבטיח את כולו רק לה
וההבטחה הזו קוימה,
החייל שלי נפל בידיה של המלחמה...

             דמים בדמים נגעו

 

מאיפה צמחה האכזריות המפלצתית הזו, שהיא מעבר לכל ויכוח של גבולות שטחים ומעברים? מהיכן נולדה האדישות הזו לעיניים מתחננות? מיהי האימא ששתלה רוע ושנאה במקום זרעי חמלה? איך אפשר לחיות...ללא לב? מדוע לא רעדה לו היד עת זוג עיניים זכות הביט בו בבעתה? כיצד ליבו לא החסיר פעימה כשמרב הפעוטה זעקה אמא...ונדמה.

כדור אחר כדור מוודאים הריגה, מה היו דבריה של האם הפצועה עת כדור פילח את ראשה...? שרק לא יפגעו בילדות... אלי...תציל את הבנות...

מהאם הם עברו לתהילה, להדר, רוני ומרב הקטנה.

הם ירו בהן...כדור אחר כדור, בת אחר בת, חיים אחר חיים, מותירים זעקה של דממה. ראש מורכן לראש, דמים נגעו בדמים, צעצועים מפוזרים, נעלי תינוקת אדומות, ספר ילדים צבעוני מוכתם בדם, קווצת שערות שנשמטות ואין מי שיחזירה למקומה .

משפחה שלמה נגדעה, שם על ציר כיסופים. יחד, ביום אחד, אם ובנות.

מהו הכוח הזה שטמנת בנו ריבונו של עולם, להיכבל בשרשראות של ברזל, להירדם ללא מנוחה, להיצלב על גלגלי האינקוויזיציה, להישרף במשרפות בידי שטני אדם, ולהיירות בידי מרצחים צמאי דם? למד אותנו רבש"ע – מה אומרים לילדים ששואלים – אמא...אבל למה?

למד אותנו את סוד השתיקה, את שלמות הקבלה ואת דומיית צידוק הדין.

ומחה הקב"ה, מחה את הדמעה שמסרבת להעלם מלחייה של ילדה יהודייה.

                  (לאה קדם ט"ו אייר תשס"ד)

 

*        *        *

הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגטאות מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגיפות אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחיידקי קדושה שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם, הם לא הציתו בתי ישראל ביערות אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם אלה הם הבתים היחידים בעולם שבנה לעצמו עם מבלי לעשוק עם אחר.

הם התפרצו לחדרי הבתים האלה מפני שהרגישו שבפינות האפלות ההם בכל הדוחק ובכל התלאה, מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת החטא, של ביטול כל ממלכות הארץ לעומת מלכות שמיים. הם שיברו את כל רהיטי הבית מפני שאפילו בביתו האחרון שבישראל עמד שולחן שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח. הם ניפצו את כל המיטות מפני שגם מקרשי העץ האלה עלה עליהם ריח חיי משפחה ישראלים זכים וחנק את החזירים כאשר יחנקו אדים מרעלים.

הם התעללו ביונקים אילמים מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עניי רשעים הם התפרצו לעליות הקיר מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק מפני שכל עוד שקול זה נשמע בעולם אין השטן יכול לישון במנוחה. הם חיללו את כתבי הקודש מפני שמהאותיות המתות בוקע קטרוג. הלגלוג הבוז לכל ישותם עליך הורגנו כל היום .                 

(ד"ר עזריאל קרליבך / ספר החורבן מאמר עליך הורגנו)   

 
 

 

 

תיוג: יום הזיכרון, קטעים ליום הזיכרון, נופלים, טקס יום הזיכרון צ'ופר ליום הזיכרון, יום הזכרון, הנופלים, לזכור את הנופלים, ד' באייר, חללי צבא ההגנה לישראל, צה"ל, חיילים, חייל, חיל, חיילי צבא ההגנה לישראל, צבא ההגנה לישראל.

דרג את הכתבהדירוג כתבה אוסף קטעים ליום הזיכרון: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
4 מדרגים
הדפסשלח לחברהוסף תגובההוסף תיוג משלך
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד