דבר תורה

בסוף הפרשה הקודמת ("בלק") מייעץ בלעם לבלק: "אלוקיהם של אלו שונא זימה", אם תכשיל את ישראל בזנות הרי שכך תנצחם! ואכן הצליחה המזימה, בנות מואב יצאו לשטח "ויחל העם לזנות אל בנות ומאב" ואז "ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן" - ובתוך כל זה זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון קרב אל משה ושאל בהצביעו על המדיינית שלקח לעצמו: "בן עמרם, זו מותרת או אסורה?" ומשה משיב: "אסורה!" אמר לו זמרי: "ואותה שלקחת, מדיינית היא!" (הכוונה לציפורה המדיינית אשת משה). ומוסיף המדרש: "מייד נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה, וגעו כולם בבכיה". ואז יצא מן ההמון המתקהל פנחס, נתן לזמרי מכת רומח אחת והרגו - דבר שזעזע את העם והשיב אותו אל השפיות ואל איזונו הרוחני. חכמי אותו הדור ביקשו לנדות את פנחס על מעשהו זה, אך ברכת האלוקים בתחילת פרשתנו ("פנחס") העניקה לו לגיטמציה: "הנני נותן לו את בריתי שלום"! וכך הבינו גדולי הפרשנים: "בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה, ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ואל יהא עניין זה לפוקת הלב" - במעשה שבו השיב פנחס את ההרמוניה והאיזון למחנה ישראל הוא הרג בעצם במו ידיו אדם ובכך הפר את השלום בנשמתו ופגע בה פגיעה רוחנית קשה, ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה -להשיב את השלום בנשמתו של האדם שהשיב את השלום למחנה ישראל ובכך רמז האלוקים שלמרות ההכרח במעשהו זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית!
עבור לתוכן העמוד