דבר תורה

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'*מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא פרק א' פסוק ב').

להקריב בהמה (פרה)?! להקריב צאן (כבש או עז)?! לשחוט אותם? מה זאת [האכזריות] הזאת?!

לא היה בתקופה ההיא משהו בסגנון אגודת "צער בעלי חיים"?

ובכלל, אומרים שתפילה היא תחליף לקורבנות, נכון? אולי עדיף בכלל רק להתפלל [מלכתחילה]?

כשהאדם מתפלל הוא אומר בהתחלה, עם קומו – "מודה [אני] לפניך...", ובסופו של יום – לפני השינה "...שתשכיב[ני] לשלום...".

כל אחד מתפלל [ביחס לעצמו] (או ביחס לכלל האומה האנושות).

והשאלה היא – איפה הטבע נכנס כאן?

הרי גם הטבע משמש בתור "כלי" חשוב מאוד במשחק החיים של האדם.

לטבע לא מגיע להיות [שותף לקודש] ברמה כזאת או אחרת?

בימי קדם – במשכן, ולאחריו ב2 בתי המקדש, נהגו לשתף את [כל הבריאה כולה] בעבודת ה'.

ושוב, אפשר לטעון – זאת אכזריות לשמה!

זה מה שהתורה מלמדת אותנו? לשחוט בעלי חיים תמימים וחסרי ישע?

אבל אם נביט ב[צורה עתידית], אמרו חכמים: "סוף בהמה – לשחיטה".

זה ממש לא אומר שעכשיו צריך לרוץ להום – סנטר, לקנות סכין קצבים, ולגשת להתחרות במרוץ למיליון – מי שוחט הכי הרבה בהמות בשעה.

אלא שסוף הבהמה היא או שחיטה לצורך אכילה, מוות מזקנה, מוות ממחלה, מוות מטריפה של חיה כלשהי, ועוד...

בקיצור, לבהמות אין עתיד מי-יודע-מה...

לא כדאי שהאדם ישתמש בטבע הסובב אותו (בהמה, בקר, צאן) גם לצורכי [הקודש] שלו, ולא רק לצורכי הסטייקים העסיסיים שלו?

האם עתיד הבהמה יהיה "מזהיר" יותר אם נשתף אותה בעבודת ה'? עבודת [הכפרה] על כל ישראל?

[אשריהם] אותם בעלי החיים, שזוכים לכפר על כל עוונות בני ישראל, וזוכים להיות מוקרבים = להיות [מקורבים] לקב"ה!

האם אנחנו יכולים גם בימינו לשתף את הטבע [שסביבנו – שלנו], לעבודת ה'?

שבת שלום!


עבור לתוכן העמוד